הוא אמר לי בואי, מותק בין טאקילה לסמירנוף שם יד על הכתף וכבר נדד אל מותן בקצב סלסה צמוד אגן וגם ירך טפסו הלהבות במעלה הגוף המתלקח עד לא ידענו אם "אצלי או אצלךְ". ההגיון ישב חמוץ פנים בפינתו "שלא תאמרי שלא הזהרתי" סינן בארס בקבוק של ויסקי רוקנתי אל גרונו על פיו גם איספלנית הדבקתי עם בוקר התעוררנו – אני והחמוץ בחוץ מתחת למפולת.
המסקנה המתבקשת לכל עלמה עיקשת: סלסה היא ריקוד לא הגיוני ואל תאמרי – זה לא נוגע לי.
כל הזכויות שמורות לאריאן סולאל
|