כותרות TheMarker >
    ';

    ashorer

    הַלְוַאי וְהָיִיתִי יָכֹל לְהַשְׁלִים כֹּל הַחֶסֶר
    הַמְּמַלֵּא יְרֹקֶת סְלָעִים בִּדְמָעוֹת צִפִּיָּה

    ענף זית מסוקס - פרק י'

    12 תגובות   יום שישי , 3/8/12, 07:03

     

    http://cafe.themarker.com/image/1935488/

     

    פרק א': http://cafe.themarker.com/post/2646675/ 

    פרק ב': http://cafe.themarker.com/post/2651071/ 

    פרק ג': http://cafe.themarker.com/post/2656587/ 

     פרק ד': http://cafe.themarker.com/post/2663308/

    פרק ה': http://cafe.themarker.com/post/2669198/

    פרק ו': http://cafe.themarker.com/post/2673798/

    פרק ז': http://cafe.themarker.com/post/2678001/

    פרק ח': http://cafe.themarker.com/post/2683213/

    פרק ט': http://cafe.themarker.com/post/2688595/


     

     

     

    פרק י'

     

    לאחר שהתעוררה, הובלתי אותה בכסא הגלגלים לגינה היפה שבחוץ. מזג האוויר היה נפלא ואנו ישבנו תחת עץ אורן שענפיו הצלו עלינו.


    "אימא, ספרי לי מה היה לך", בקשתי.


    אימי הביטה בי מבט ארוך ואז סיפרה:


    "אתה זוכר שעמדנו לפני התעלה עם כל היהודים שהובלו מלובלין לקרחת היער. כשראיתי את החיילים הגרמנים מסתדרים מולנו בשורה, הבנתי שהם הולכים לירות בכולנו. אמרתי לעצמי שאחרי שאיבדתי את מוישה, גיטה, אבא, סבא וסבתא, אני חייבת להציל אותך. לא אתן לחיות אדם האלה להרוג אותך ומבלי לחשוב, זרקתי אותך לתעלה וקפצתי עליך כדי לגונן עליך. ידעתי שאני אמות, אך חשבתי שאתה, אם תחיה, תדע לצאת מהתעלה ולברוח, וכך היה". מבטה היה נטוע בי מלא אהבה.


    "למזלי, מאחר וקפצתי לפני שהגרמנים התחילו את צרורות היריות, הם כמעט ולא פגעו גם בי. כדור אחד חדר לזרוע ופגע בשריר, אך לא פגע בעצם. דם רב זרם ממני, אך אני לא חשתי בכאב, כל שרציתי, רק לכסות אותך בגופי. נשכבתי עליך. היריות מלמעלה המשיכו וגופות של אנשים נפלו עליי. לאחר דקות ארוכות, נפסק הירי. שמעתי את קול הקצין הגרמני הנותן הוראה להביא עצירים ממחנה העבודה כדי לכסות את הבורות. ידעתי שעליי להוציא אותך מהר לפני שיתחילו לכסות את הבורות. דברתי אליך בלחש, אך אתה לא ענית, ניסיתי להזיז אותך, להעיר אותך ואתה לא הגבת. חשבתי שאתה מת. עליי היו גופות של אנשים, זרועי שותתת דם, אך אני לא חשתי דבר. רק אותך. התחלתי למשוך אותך. "שמוליק, שמוליק", אני לוחשת כמעט בקול וקולי נשמע למרחוק. "שמוליק, שמוליק", אני מושכת ומושכת. הבהלה אוחזת בי. מדוע אינך קם? אתה מת? ומבלי לחשוב, אני דוחפת את הגופות שמעליי ומושכת אותך. לא איכפת לי אם יגלו אותנו, רק להוציא אותך.


    פתאום זוג ידיים משכו אותי מהתעלה וידי מושכת אותך. "תעזבי אותו", שמעתי קול, "הוא מת". "לא", אמרתי, אני חייבת להוציא אותך מהבור, אך הידיים משכו אותי בכוח ואני הרפיתי ממך. הוציאו אותי מהבור, כפי שהוציאו אותך מהבור, יהודים שהובאו לכסות את התעלה. "מהר תכנסי ליער לפני שיגלו אותך הגרמנים", אמר מושיעי ודחף אותי לכיוון היער.


    נכנסתי ליער מבלי לחשוב ואני בוכה, עיניי נטועות בתעלה, אולי תצא משם. לפתע החיילים הגרמנים התקרבו לתעלה, הייתי קרובה והם יכלו לראות אותי, התחלתי לברוח. רצתי ורצתי, הייתי חלשה מאיבוד דם, אך הרגשתי שהפקרתי אותך בתוך התעלה. לא הצלתי את הילד האחרון שלי. לאחר שעות נחלשתי ושכבתי באדמה ובקשה מאלוהים שייקח אותי. למה לי חיים לאחר לכתך ממני, למה לי חיים? בקשתי להגיע לעולם אחר, אולי שם אין סבל ומכאוב, אולי שם פוגשים, כמו שיש מאמינים, יקירים שמתו? כל שאהבתי נלקח ממני באכזריות. כך שכבתי ומר לי. חבל שהכדור שפגע בי חדר לזרועי ולא לליבי. מקומי יחד איתך בתעלה, חבוקים ומתים יחד. אני הוזה ומדמיינת אותך ואותי חבוקים, נקיים, לבושי בגדי שבת. אור זורח עלינו. חבוקים במקום שכולו אור יקרות. מסביב נמצאים כל יקירינו שנלקחו מאיתנו. שנינו מאושרים, קורנים.

     

     

    לפתע סובבו אותי אנשים, יהודים שברחו אף הם מהגרמנים. אנשים נפלאים. הייתי חלשה מאיבוד דם וכולי קודחת הוזה. שמא הדמויות המתקרבות אליי, הן האנשים מהעולם האחר? האנשים התקרבו אליי, סובבו אותי ואז שמו לב לבגדיי המגואלים בדם. אחד הגברים התקרב אליי, החל לחפש מהיכן הפצע. הוא ניקה את מקום הפצע במים, חבש את פצעי, נתן לי מעט מים.  החיה את נפשי, חזרתי לעולם הזה בצער. ראיתי סביבי אנשים לבושי סמרטוטים. הבטתי בהם, אך לא יכולתי לדבר ונפלתי לשינה הגואלת.


    בימים לאחר מכן, התחברתי לחבורת היהודים שאספה אותי ונדדתי אותם. בזכות טיפולם של אנשים יקרים אלה, התחזקתי ושבתי לאיתני, אך נפשי נותרה שותתת דם ולא נמצאה כל תרופה שתרפא את הפצע שנפער בנפשי. כל שעברנו היה כאין וכאפס לרגע שהותרתי אותך בתעלה. הרגע הזה אינו מרפה ממני ואני מכה את עצמי על שלא הצלתי אותך.


    הייתי בטוחה שמתת והאשמתי את עצמי במותך. לא הצלתי אותך. המחשבות עליך קבור בין מאות היהודים בתעלה, לא הרפתה ממני. חלומות בלהה היו תוקפים אותי בלילות וחזיונות אותך שוכב בתעלה היו פוקדים אותי בימים. בדמיוני, אני רואה אותך חי בתעלה והתעלה מתמלאת בעפר ואתה נקבר חי בתעלה. אני מדמיין את נשימותיך האחרונות הנחנקות מעפר. כל ימי היו במחשבה עליך ועל זה שלא הצלתי אותך. אמרתי לעצמי, איזו אימא גרועה אני, אימא שאכזבה את בנה. את עצמה הצילה ובנה קבור בתעלה.


    בקשתי למות, אך חבריי החדשים לא נתנו לי. למרות טוב ליבם, לא יכולתי להתחבר אליהם. הייתי מסוגרת בתוך עצמי ומחשבותיי היו רק עליך, בני.


    המשכנו בנדודינו בתוך פולין. אחד מחברי הקבוצה הציע שנצא מפולין לעבר צרפת. הצעתו הייתה לברוח כמה שיותר ולהתרחק מהגרמנים. הוא סיפר שפגש פרטיזן שסיפר לו כי האנגלים ואמריקאים מתקרבים מכיוון צרפת והרוסים מתקרבים מהצד השני. האנשים שמעו לו והלכו אחריו, מה יש להפסיד? ואני נגררתי, לאן שהלכו, הלכתי. כך נדדנו שבועות וחודשים. כמעט ונתפסנו בידי פולנים וגרמנים, אך למזלנו הצלחנו לברוח. חלקנו נעלמו, כנראה נתפסו. בנדודינו הרבים הצלחנו לעבור לצ'כיה, אוסטריה ולשוויץ. בדרך לא דרך, הגענו לשוויץ. ניצלנו!


    בשוויץ נשארנו עד לאחר המלחמה. חברי קבוצתי התפזרו. חלק מהקבוצה המשיכו לאמריקה וחלק המשיכו לנדוד באירופה לחפש את יקיריהם. אני נותרתי לבדי. לא היה לי איש ולא ידעתי אם אראה אי פעם מישהו מיקיריי שאבדו בתופת. גם עתה בשוויץ בין המוני פליטים, לא רציתי להמשיך לחיות. לא היה טעם לחיי לאחר שכל יקיריי נעלמו בתופת האכזרית. העולם הזה היה רק סבל וכאב. עולם בו חיות אדם שלטו ורצחו מבלי לתת דין וחשבון בפני איש ואף לא בפני אלוהים. אך כוח החיים לא נתן לי לעשות מעשה ולעזוב חיים אומללים אלה. המשכתי בחיי סתם. ללא מכוון וללא מטרה.


    לאחר המלחמה, אירופה הייתה מלאה בעקורים מכל העמים ובעיקר, עקורים יהודים שנמצאו בשטחי הכיבוש של הנאצים. היהודים הועברו למחנות שונים ברחבי אירופה. באחד הימים, פגשתי משפחה שסיפרה שיש יהודים רבים שניצלו מידי הנאצים, ממחנות ההשמדה, שהגיעו לצרפת. הם מתכוונים לעבור לצרפת ולחפש את יקיריהם. זיק של תקווה אף אם היא קלושה נתעורר בי. אותך ראיתי מת, נקבר, אך אולי מוישה, גיטה , אבא, או סבתא וסבא הצליחו לצלוח את הגיהינום וניצלו? ולוּ עבור הסיכוי הקלוש הזה, כדאי לי לעשות מעשה. החלטתי להצטרף למשפחה. אולי, מי יודע, יהיה נס קטן בעולם האכזר  ואגלה מישהו ממשפחתי.


    נדדנו לצרפת ובצרפת הגענו למחנה מרסיי שכונה מחנה היהודים. כאן היו היהודים שניצלו ממחנות ההשמדה ומהגטאות. זו הייתה תחנת מעבר לארץ ישראל. התיישבתי במחנה וחיפשתי מי מיקיריי. כמובן שלא מצאתי איש, אך לא התייאשתי, המשכתי לחפש. בינתיים קמה מדינת ישראל ויהודים התחילו לעזוב את המחנה ולנסוע למדינת ישראל. אני בחרתי להישאר באירופה. אמרתי: אולי, אולי קטן, שנותר מי ממשפחתי והוא ימצא רק באירופה. כל פעם ששמעתי על קבוצת יהודים המגיעה, הייתי מגיעה ומבררת מהיכן הגיעו. האם ראו או שמעו על מי ממשפחתי,  אך איש לא ידע מה היה להם. הסתובבתי במחנה כמעט שלוש שנים. הייתי בודדה ומיואשת. לא התחברתי לאיש.


    יום אחד פוגש אותי אחד מפעילי העלייה שהכרתי והוא הכיר אותי ואמר לי שהגיע הזמן שאעזוב את אירופה ואעלה למדינת ישראל.


    "שם יתכן ותוכלי למצוא קצה חוט לבני משפחתך מאחר ורבים מיהודי אירופה עלו לארץ ישראל", אמר לי. לא בשמחה עשיתי את הצעד אך הסכמתי.


    "מחר יוצאת אוניה לארץ ישראל ועליה יהודים מצפון אפריקה, אני מציע שתצטרפי אליהם", הציע ואני הסכמתי.


    עליתי עם היהודים מצפון אפריקה לאוניה המפליגה לארץ ישראל. לא דברתי עם איש גם לו רציתי. לא הבנתי את שפתם והם לא הבינו את שפתי. הייתי מיואשת ולא היה איכפת לי כבר מה יהיה איתי. פשוט נתתי למציאות להוביל אותי. האוניה הפליגה מצרפת ולאחר מספר ימי הפלגה, עגנה האוניה בארץ ישראל בלילה וכל העולים הורדו והובלו במשאיות ואוטובוסים לעיר הגלילית, שם תכננו לשכן את כל העולים מצפון אפריקה בבתים של ערבים שברחו במלחמת השחרור ואני יחד עימהם. איש לא דיבר איתי ואיש לא שאל מי אני, חשבו שאני יחד עם הקבוצה של העולים מצפון אפריקה.


    הגענו לשכונה העזובה של הערבים לפנות בוקר ושם חיכו פקידים שרשמו את היורדים מהמשאיות. ריכזו אותנו משפחות משפחות. אני הייתי בודדה, לא מדברת עם איש. הפקידים חשבו שאני אחת העולות ורק ערירית. לאחר שעות התחילו לחלק את המשפחות בין הבתים שבשכונה. לי נתנו בית, עם חצר ליד גן הילדים ובית הכנסת. מבלי שהתכוונתי, הגעתי להתגורר עם קהילה שלא היה סיכוי, אף הקלוש שאוכל להשתלב בה. הם דברו רק ערבית ואני רק יידיש.


    אתה מבין שחייתי עם אנשים שלא יכולתי לדבר איתם ולא רציתי לדבר איתם. רציתי להיות לבד, עם הזיכרונות שלי. השכנים שלי היו אנשים נפלאים: הם רצו לקרב אותי, רצו לעזור לי, היו מביאים לי אוכל, אך אני לא הצלחתי להתחבר אליהם ולא רק בגלל השפה. בעיקר בגלל הזיכרונות. כל דבר הזכיר לי את משפחתי האבודה: שמחת הילדים בגן הזכירה לי אתכם ילדיי. רב בית הכנסת הזכיר לי את סבי. השוק הזכיר לי את העיירה שלי. הזיכרונות רדפו אותי בכל מקום שאליו הגעתי ולא הרפו ממני. האנשים ניסו להתקרב אליי ואני לא ידעתי כיצד להתחבר אליהם. לא ידעתי כיצד להתנתק מעברי. לא צחקתי, דברתי רק עם עצמי ובקשתי שהמוות ייקח אותי ויחבר אותי עם אהוביי המתים.


    הייתה אחת שהצליחה להתחבר אליי ואני אליה, סבתא שושנה. סבתא שושנה הייתה היחידה שאיתה דברתי והיא דיברה איתי. היא דיברה בערבית ואני ביידיש ודברנו. בכינו ביחד, צחקנו ביחד, היא הצחיקה אותי עד דמעות. אינני יודעת מה אמרה, אך צחקתי כמו שלא צחקתי מפרוץ המלחמה. היא סיפרה לי על ילדיה ונכדיה ואני ספרתי לה על ילדיי ועל כאבי. מצאתי אוזן קשבת שאצלה הייתי מוציאה את כל כאבי וכל המועקה שבליבי. היא לא דיברה מילה ביידיש, אך חשתי שהיא מבינה אותי ואני אותה. היינו חברות כמעט שנה.


    היא הקפידה להגיע אליי לפחות פעם ביום. קיץ וחורף. הייתה באה עם הצמר שלה וסורגת לנכדיה. מכינה תה מיוחד עם בוטנים שטעמו כטעם גן עדן. דברנו ודברנו. היא בערבית ואני ביידיש. לא הבנו אחת את השנייה אך הרגשנו אחת את השנייה. אם לא הייתה סבתא שושנה, הייתי עוזבת את החיים האלה מתוך בחירה. היא נתנה לי מעט אור בחיים החשוכים שלי. סבתא שושנה הביאה לי את האור בחושך הגדול לראות שיש בעולם הזה גם יופי, חן, חסד, רחמים וסתם חברות. לא צריך אפילו שפה כדי לדבר. צריך רק עיניים ולסבתא שושנה היו עיניים כחולות וטובות.


    כמה אהבתי לראות ולשמוע את הילדים בשכונה. כמה שמחת חיים הייתה להם. שיריהם וצחוקם. אהבו להשתובב. אני יודעת שהייתי להם אישה מוזרה. מדברת בשפה זרה שאיש לא הבינה והם אהבו להתלוצץ עליי כמנהג הילדים. לי זה לא הפריע, ההיפך: כל כך אהבתי לראות אותם מחייכים וצוחקים. הם היו מגיעים לחצרי לקטוף תאנים וסברס ואני שמחתי בביקורם, אך כשהיו רואים אותי היו בורחים. ילדים מתוקים, הלוואי ויכולתי לדבר איתם ולשכנע אותם שיקטפו. לראות את ידיהם הקטנות קוטפות פרי ואוכלות. אך הם היו בורחים כשראו אותי כמו וראו איזו מכשפה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/8/12 18:27:

      הסיפור הולך ותופס תאוצה

      קוראת את מילותיך וכאילו אני

      שומעת את הוריי ובני משפחתם

      אחזור כמובן

        4/8/12 14:28:

      צטט: רבקהירון 2012-08-04 08:05:49

      המשך רגיש ומרגש. דבריה, סיפורה, הקשר הבלתי נשכח שלה עם סבתא שושנה (ההבנה שבלב, האור, התקווה) - קשה ונפלא. מופלא. // תודה, אשר, על האהבה והחמלה ששיזרת בין המילים.

       אשר חברי היקר נשיקה

      מצטרפת לתגובתה של החברה רבקה

      והסיפור הזה פרי עטך מרגש בטירוף

      ואני קופצת מידי פעם לבדוק אם הוספת עוד פרק (-:

      * כוכב אהבה ממני

      והמשך שבת נהדרת

        4/8/12 10:16:
      סיפור אחד מכיל בתוכו כל כך הרבה. יישר כח.
        4/8/12 08:05:
      המשך רגיש ומרגש. דבריה, סיפורה, הקשר הבלתי נשכח שלה עם סבתא שושנה (ההבנה שבלב, האור, התקווה) - קשה ונפלא. מופלא. // תודה, אשר, על האהבה והחמלה ששיזרת בין המילים.
        4/8/12 07:03:
      אשורר עוד פרק נהדר תודה שבת טובה
        4/8/12 06:07:
      הקצוות הפרומים של חוסר הידיעה החלו להתאחות ולסגור מעגל. כמו תמיד, כתיבתך סוחפת ומטלטלת רגשית.
        4/8/12 02:35:
      גם אם פספסתי כמה פרקים בדרך, הכתיבה נהדרת ומרגשת. תודה אשורר
        3/8/12 23:55:
      פרק הפתיחה. מאוד חזק ומרגש.
        3/8/12 23:10:
      תחושה כל כך חזקה אתה מצליח להעביר בסיפורך.
        3/8/12 23:00:

      לא צריך אפילו שפה כדי לדבר.

      צריך רק עיניים ולסבתא שושנה היו עיניים כחולות וטובות.
      אשר,

      אין לי מלים על הפרק המרגש.

      תודה.

        3/8/12 21:00:
      אשר יקר, מדוע זה נפסק ? קראתי וקראתי בלי לעצור שנייה...ההתרגשות הייתה בשיאה ולפתע boom ....שוב נותרנו מסוקרנים וחסרי סבלנות לקראת הפרק הבא..... תודה על כתיבה מרתקת ושבת נעימה וקרירה....סאלינה
        3/8/12 09:23:

      אשר יקירי, פרק מבכיא ומרגש מכולם. כאן אתה מבסס את רגשי האשמה מהם סבלו רוב הניצולים על כך שהם חיים ויקיריהם נספו. במידה ואתה מכיר את סדרת הציורים שלי "גשר הניצולים" עם הטקסטים של ההגיגים הפנימיים של הגיבורה, הסידרה הזו מדברת בדיוק על כך וכל הערכתי נתונה לך, שלא חווית זאת במשפחה ויכולת לצקת בסיס פסיכולוגי כל כך איתן לרגשות האלה ולבסס את מהלכה האחרון, של קפיצה לבור להציל את הילד הזה, שאינו בנה. שני הביסוסים האלה שנארגים לבסיס נפשי איתן המעמיד את הסיפור כולו על מסד מלא עוצמה לסיפור הזה, אמין וחשוב כל כך. אין מילים בפי להלל ולשבח את כתיבתך העמוקה הזו. תודה לך אשר יקירי על העבודה  החשובה שאתה עושה כאן בתובנות לוגיות מדהימות.

      פרופיל

      ashorer
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון