המכתב מהווה תוספת משלימה לסיפור
29 בנובמבר 1982
לאמיר היקר,
אינני בטוחה שדבורה'לה ספרה לך - אני מאושפזת שוב. המחלה הזו עיקשת כמעט כמוני ואני כבר יודעת שהיא לא תרפה ממני עד שתכניע אותי סופית. זה בסדר, השלמתי עם העובדה שקרוב לוודאי לא אזכה ליום הולדתי הבא, אם שכחת, אז ב-10 במאי.
קצת מרגש אותי לכתוב לך אחרי שנים כה רבות. אינני זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה... אולי בתקופה שהיית נספח או יועץ, משהו כזה, ב... טוב, לא משנה. חשוב ודחוף לי לכתוב לך בגלל מצבי ובגלל העובדה שביקוריך הנדירים תמיד קצרים וענייניים. שלא תבין אותי לא נכון, אינני מתלוננת. אבל ישנם דברים שראוי לך לדעתם והאמת היא שכבר לפני שנים חיפשתי הזדמנות מתאימה לשיחה, אלא שלא יצא וכעת, למען שלוות הנפש שלי והאמת השלמה עבורך, איני יכולה לדחות זאת יותר.
התזכור איך נהג אביך לכנותך, עוד בטרם הבנת בכלל מה פירוש הכינוי? "אמיר בנדר גדול הדור" ואכן כזה גם תבע ממך להיות. לא אכביר מילים על דרך חינוכו, עם שביטל אותי ואת גישתי מכל וכל, מבלי להסתיר זאת גם ממך ומאחותך. בדיעבד אינני יודעת, אולי נהג עמך נכון, שהרי חזונו התגשם ונעשית גדול וחשוב ונערץ ומורם מעם. אבל האין זה מפליא שמרגע היותך לכל מה שחלם עבורך ואף למעלה מזה, לא יצר עמך קשר, אפילו פעם אחת, גם לא אתך...?
המבטים הנוקבים שנעצת בי כשעזב אותנו, אותו חיוך קטן של בוז בזווית פיך, הכאיבו יותר ממעלליו ומלכתו. התנכרותך הכאיבה לי מאוד, אך לא היה נכון לספר לכם דבר מן הרקע לנטישתו והכאב הזה נמשך לאורך שנים, כי לא נתאפשר לי לפרוש לפניך את כל התמונה. אחותך יודעת מזמן אבל השבעתי אותה שלא תספר לך וכי רצוני הוא שתשמע את הדברים מפי. חשבתי שאזכה לראות על פניך הבעה אחרת, מזו שאני רגילה לראות, באותן פעמים נדירות בהן אתה מגיח להתעניין בשלומי, כשבעצם אתה דואג לשלום מצפונך.
אולי מפליאה אותך ישירותי, אבל זהו רק אחד הרווחים הנהדרים של ההתיידדות עם רעיון המוות הקרב – לא חייבים כבר לרצות אף אחד ואין מה לחשוש מניתוק יחסים, שממילא רב בהם הנתק מן החיבור. אם יש סיבה לכתיבה הזו, הריהי התקווה שהישירות והכנות יחוללו תמורה בראייתך ועוד נספיק להביט זה בזו בטוהר לב ובאהבה.
אני יודעת שהאשמת אותי בעזיבתו, בגלל כל הדברים שהטיח בי בנוכחותכם, מבלי לחוס עליי או על נפשכם הרכה. טענות על גבי טענות, גידופים וחרפות ואחר כך הבושה לצאת לרחוב ולשאת עיניים לשכנים... כשסיפרתי לדבורה'לה – אגב, האם אתה יודע כמה פוגע בה שאתה מכנה אותה 'דבויירה', כמוהו? ובכן כשספרתי לה, פרצה בבכי נורא וכעסה על שלא מחיתי ולא יצאתי להגנתי כל השנים והטילה עליי את האשם על כי נחקקה בכם התמונה כפי שהוא ציירהּ. היא צדקה, כמובן, אבל על פי חינוכי וטבעי, חשבתי שעשיתי את הדבר הנאצל והנכון ביותר כדי לגונן עליכם. כל כך חששתי שהאמת תזיק לכם ולהתפתחותכם. הרי ברור לך שחיי לא היו חיים ולהתגרש נחשב אז לצעד נורא, בו נקטו רק בלית ברירה. כיום, אני יודעת, נוהגים עם הנישואים כמו עם בגדים ונעליים – יש קרע, זורקים! פעם היו תופרות וחייטים וסנדלרים בכל פינה ו... אח, מה אני נסחפת לנוסטלגיה המטופשת הזאת?!
אני שבה לכתוב לך אחרי שנת צהריים טרופה. אפילו שיש לי כאן חדר משלי, הודות לקשריך הטובים עם פרופסור חסדאי, הרעש במסדרון וצפירת האמבולנסים מלמטה, דיים להעיר אדם כמוני שכבר מזמן לא ישן שינה עמוקה. אבל בקרוב, בקרוב, כמו בתפילה ההיא, שתעורר קתרזיס בנכבדים שלך, אמצא "מנוחה נכונה" ולא אכפת לי על איזה כנפיים.
אין לי דרך אלגנטית, אמיר, לגלות לך מי היה האיש שכה הערצת וחתרת להשביע את רצונו. העובדה שאביך היה רודף נשים אולי תפתיע אותך, אם לוקחים בחשבון מה היה לברוך בנדר להציע... אבל עכשיו שאתה כבר איש ואני פטורה מכל בושה ומבוכה, אוכל לספר לך שהנשים המזדמנות שלו השתמשו בו לעינוגן והשליכוהו בזו אחר זו כשנודע להן שאין להן בלעדיות עליו. תאבונו המיני היה גדול מכפי יכולתי להשביעו, בפרט כשמעמסת הפרנסה כמעט כולה, הייתה מוטלת עליי. זר לא היה מעלה על דעתו איזו אישיות יש ליושב כגביר בבית הקפה הקבוע "שלו", בחליפות ששלח לו הדוד מארה"ב. לא אוכל לומר לך בדיוק במה עסק, באיזה סוג של תיווך או משהו בדומה לזה. אותן ארבע שנים בהן היה בשליחות בדרום אפריקה, מבלי שיכולתם לתקשר אתו, היו למעשה ארבע שנים בהן ישב בכלא. ההחלטה לא לחשוף אתכם לעניין ולא לאפשר לכם לבקרו, הייתה אולי הדבר היחיד עליו הסכמנו ללא ויכוח. התזכור משהו מאותם סיפורים יפים שהמצאתי באותה תקופה, כדי לפארו בעיניכם? אבל לא, אני בטוחה שצרחותיו המבזות היו חזקות מכל שאם לא כן, איך להבין את הניכור הזה מצדך לאורך כל השנים...?
את החבילה ארזתי מזמן, אחרי שרינה באה להיפרד ממני לפני שנסעה לגואטמאלה. אישה נפלאה הייתה לך, כל כך נבונה! לא יכולתי שלא לצדד בהחלטתה לעזוב אותך, מה גם שלא היו ילדים להתחשב בהם. הודיתי לה מאוד על שהביאה לי את הבונבוניירה עם כל התמונות מילדותך ומנעוריך. היא חשה אותי מבלי שאי-פעם החלפתי עמה דברים על מכאובי לבי. השׂבעתי את נפשי בתמונות המתוקות שלך וכעת הגיעה העת להשיבן לך. גם את הפעמון הקטן שצלצלת בו מעבר לדלת חדר השינה שלנו, ממתין לרשות להיכנס, אחרי שפעם אחת פרצת פנימה והזדעזעת למראה הבעילה הבהמי של אביך. זמן קצר אחרי כן, התזכור, כש"יצא לאותה שליחות בדרום אפריקה", היית מזנק אל תוך מיטתי כל אימת שהמכשפה הרמינה הבעיתה אותך בשנתה. הרי לא הייתה לך כל דרך לוודא שאימי המסכנה לא הייתה באמת מכשפה וכי אביך קרא לה כך רק משום שילדה אותי.
אה, כן, את השמיכה היפה אתה ודאי זוכר! קיבלנו אותה להולדתך מהשכנה הערירית, אצלה אהבת לשחק בפסלי העץ הזעירים שאספה. תחילה קיפלנו אותה לארבע, כדי לחמם אותך בעריסתך המושאלת, לימים רק לחצי ואחר כך, כשכבר יכלה לשמש אותך לכל אורכה, סירבת להתכסות בה כי "מתנות מנשים מביאות מזל רע", כדברי אביך המתוסכל.
אני לוקחת בחשבון שאולי תקרא את הדברים אחרי שכבר לא אהיה זמינה להתפייסות. בכל מקרה חשוב לי מאוד שתדע כי הבנתי וסלחתי לך מזמן, עם שהבנתי וסלחתי לעצמי. כעת נותר רק החלק שלך, אמירצ'וק שלי... ספר לילד המתוק שהיית ועודך, ספר לו עליי, על אימא שאהבה אותו תמיד-תמיד ואוהבת אותו בדרכה גם כעת. חבק אותו, חמול אותו, ערסל אותו ברוך ואל תכבוש את הבכי, כי הדמעות מטהרות ומאחות את הקרעים. הנה, הקרעים שלי כבר התאחו לגמרי ומלבושי שלם וצח כשלג.
היה שלום בני, אימא
נ.ב. אין לי מושג קלוש מה עלה בגורל אביך, אבל כל הדרכים הלוא פתוחות לפניך לדרוש בדבר, אם תרצה. באשר לי, אני יכולה לפרוש מן העולם בשקט גם מבלי לדעת אודותיו דבר. • • • כל הזכויות שמורות לאסתר הודיה (C) |