כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    על פסיכולוגיה, אנשים ומה שביניהם

    הבלוג יעסוק במספר נושאים:
    היפנוזה להריון ולידה
    המלצת השבוע - לחיות טוב!
    הורים והרהורים - על הורות

    המלצת השבוע 05.08.12

    0 תגובות   יום ראשון, 5/8/12, 14:39

    פינה זו נועדה לשתף אותך ברעיונות ומחשבות שמנסיוני עוזרים לנו לעזור לעצמנו. כמובן, היא אינה מחליפה טיפול פסיכולוגי. אני מזמינה אותך לקחת ממנה מה שמתאים לך. 

      

    לנצור את היקר לנו

     

     

    קראתי סיפור שמאד מצא חן בעיניי. הוא לקוח מתוך הספר "סוכריות מהשמים"/גיל חובב, ושמו: "פרפרים ושריטות". הנה חלק ממנו:

     

    "... במצבים כאלה נהגה מומה להניח לנו להתבשל קצת במיצי הצער של עצמנו. אם רינה מסרבת להכות על חטא בעוון מאפשרות שבורות ורק יוצאת למסעות הרס ונקם, לפחות אנחנו, הניחה מומה, נלמד להתנהג, ולו במחיר של יגון קטן וחולף. אבל גודל התבהלה ששקעתי בה נוכח האצדעה השרוטה הטריד אותה, ובאותו אחר-הצהריים החליטה מומה שהלקח כבר נלמד, ושעכשיו הזמן לשיעור חשוב בהרבה. "די, עומרי", היא אמרה, "די. בוא איתי לסלון, אני צריכה להראות לך אזדבר". הלכנו לסלון ומומה הורידה את התמונה של הילדה העצובה במסגרת הצדף. אני ייבבתי באימה משום שהנחתי שזהו, נלקחת לכאן, אל מדפי שכיות החמדה, כדי שישללו ממני חגיגית את הזכות לאבק אותן. מי יודע, אולי מומה אפילו תחרים לי את המטלית הכתומה שכל-כך אהבתי. "אתה יודע מי זאת הילדה בתמונה, קודילו?" שאלה מומה, ואני הודיתי שלא. "זאת בתי", אמרה מומה, ועכשיו ראיתי שהיא בוכה יחד אתי.... "עוד לפני שנולדה אמך היתה לבנסיון ולי בת. בכורתנו. היא נולדה ביום הצהרת בלפור ולכן קראנו לה דרור". "איפה היא עכשיו?" "היא הלכה לעולמה..." "איך היא מתה?" "זה מה שרציתי לספר לך... אבל הבטח לי שתפסיק לבכות". הבטחתי. במילא זה היה תורה של מומה לבכות, ואני כל כך לא הייתי מורגל למראה הזה, עד שפשוט נדמתי... שמומה תבכה? זה היה כמו לגלות שלווייתן פוחד ממים. והנה, בכל זאת, על הספה בהול, היא בכתה.

    "זו היתה בתנו הראשונה", החלה מומה לספר, בעודה מלטפת את ראשי, "ואני נשבעתי שתגדל כמו מלכה. כסף לא היה לנו, אבל כל בגדיה תפרתי בעצמי וגם הסדינים למיטתה. דרור, קראנו לה. על שם החופש שהבטיח לורד בלפור לארצנו, וביום שנולדה אמר לי בנסיון, 'את תראי לאה, היא עוד תהיה ראש הממשלה העבריה הראשונה! היה חולם הרבה, בנסיון.... יום אחד... נצטרכנו לנסוע. דרור לא רצתה שאסע אבל הבטחנו לה שאמאס ואבאס- כך קראה לנו - אמאס ואבאס - יביאו לה הרבה מתנות... נסענו להקונגרס... אני התהלכתי בשמלותי המזרחיות הפשוטות וכלל לא ענדתי תכשיטים חוץ מסיכת הפנינים שנתנה לי פרלה אחותי ביום שנולדה דרור. וכשלבי התגעגע לבתי הייתי ממששת את הסיכה, וחושבת עליה. אחרי איזה ימים התעוררתי בבוקר, והסיכה איננה... לבי לא נתן לי מנוח. למחרת עזבנו את ז'נב ועלינו על רכבת לקושטא ומשם לקחנו האניה ליפו. רק כשבאנו לירושלים סיפרו לנו הדבר הנורא שקרה, שבא זבוב ועקץ את דרור והיא הלכה לעולמה. אבל אני ידעתי. לא היו צריכים לספר לי דבר. אני הרגשתי זאת בלבי כשהלכה הסיכה לאיבוד. וידעתי זאת כשריקדו הדמעות בעיני ברכבת לקושטא, וידעתי זאת כשראיתי את עיניה של פרלה בפתח הבית עוד בטרם אמרה דבר. בלויה לא הייתי. למחרתו באו ולקחו כל דבריה של דרור. הכל ארזה פרלה בדמעות שליש. הכל. הוציאו הארגזים וזהו. לא נשאר בבית דבר מבתנו הבכורה. "עתה אני צריכה לבקש את סליחתך, קודילו. סליחה שכעסתי קודם בדבר האצדעה והבהלתי אותך. זה לא חשוב כלל קודילו. כל אלה דברים בטלים, כי בוא אראה לך את סודי". כך אמרה מומה ושלחה יד אל מתחת לצווארון שמלתה. היא שלפה משם שרשרת זהב דקה שבקצה היה תלוי לוקט קטן ושרוט מזהב. "זה הלוקט על לבי כל העת", היא אמרה, "זה הסוד שרציתי לגלות לך היום". "ויש בו תמונות של דרור הראשונה?" שאלתי. "לא. הן אמרתי לך, קודילו, לקחו ממני הכל. לא נותר לי דבר ממנה חוץ מהתמונה שעל הספריה, שגם אותה מצאתי רק אחרי שנים בחפציו של בנסיון. כשהלכה דרור הראשונה לעולמה היה הלוקט ריק. כמו שהוא עכשיו. אבל כשחיה, כשהייתה תינוקת, והלוקט היה על צווארי, ואני הייתי מרימה אותה בזרועותי ונושמת את ריחה, הייתה דרור מוצאת אותו ונושכת את הזהב. ובשיניה עשתה בו שריטות. ראה, הנה השריטות עד היום. אלה נעשו בשיניה. שיני חלב היו. בזמנו כעסתי עליה שקילקלה הלוקט אבל עתה, קודילו, מה נשאר לי מבתי? שריטות. לא תבכה, קודי, מספיק שאני בוכה. רק תזכור את השיעור שלמדת היום: לא חשוב אם נשרטה האצדעה. העיקר שלא תישרט אתה, פרח שלנו קטן. העיקר שישמור עליך סניור דילמונדו. ואם נשרטות אצדעות ואם נשברות מאפרות - אין דבר. לסוף שריטות ושברים הם כל מה שנשאר".

     

     

    אז השבוע אני חוזרת להמלצה, ששווה לחזור אליה שוב ושוב: לנצור בליבנו את היקר לנו, להבחין בין עיקר וטפל, ולטפח את העיקר והיקר בחיינו

     

    היום, השבוע, ובכל יום ויום

    שיהיה שבוע טוב!

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל