נזכרתי בשיר"אדם צובר לו זיכרונות כמו נמלים...."

ומנה אנחנו ללא זיכרונות ...יפה כתבת

"התהום שבראשי

נותרה אילמת"

השיר, אריאן יקרה, עומד בפני עצמו, והוא מקסים. הפרשנות בדרך כלל נתונה לקוראים - הם יקחו אותו למקום שלהם. סיפור הרקע שהוספת, אכן מוסיף נופך טרגי לשיר, אבל אינו הכרחי להבנת החוויה שבו. לצערי, אני מכירה הכרות קרובה חולת פרקינסון - גם ידיה רועדות, עיניה כבויות ופניה קפואות, והיא מתרפקת על הזכרונות ונאחזת חזק בחיים. עצוב.

כמה שאת צודקת..ללא הזכרונות??

ידיו הרועדות היו לי ארץ לא נודעת..המון משמעויות בעיני..יפה!

ואם הסברת שהפוסט נכתב על מחלת האלצהיימר אז לאנשים הקרובים לאלה הלוקים בעניין כל שנשאר זה לאחוז בזכרונות כי מצבם הולך ומתדרדר עד לאין העצוב ..........מבינה כתיבתך עובדת עם אוכלוסיה כזו לסוגיה

יפה מאוד

תודה לכן, חברות, על התגובות. נעים מאוד לראות שמישהו קורא ומתייחס. באשר לשיר, הוא יותר על שכחה ועל נוסטלגיה מאשר על אהבה. הוא זוכר משהו לא מציאותי, אהבה שייפה והעצים במהלך השנים. היא לא זוכרת כלל והתהום היא רמז לאצהיימר. גם הנוסטלגיה היא סוג של שכחה, ואולי, כפי שכתבתי בתגית, היה או לא היה ? בכל מקרה, מה ומי אנחנו ללא הזכרונות שלנו ?

היתה להבה ענקית!!

וכדרכן שלהבות,

כבתה אף היא...

אהבה מיתולוגית:)