המשך
...

מקומו
של ארון הבגדים בתהליך האימון – חלק ב'

טולין ורופאים אחרים מגייסים לעתים מארגנים מקצועיים
לעזרת המטופלים. אחת מהם היא לין ג'ונסון, מארגנת מקצועית מקווינסי מסצ'וסטס,
המכהנת כנשיאת "קבוצת המחקר הלאומית של חוסר ארגון כרוני"National Study Group on
Chronic Disorganization) (.



ג'ונסון מסבירה שאנשים מסוימים צברו כבר אינספור קופסאות
לאחסון וחפצים דומים, בניסיון חסר תוחלת להיות מאורגנים. בדרך כלל יש להם מספיק
מקום בבית, אבל האתגר הוא, אומרת ג'ונסון, הוא ללמד אותם לסווג, למיין, לקבוע סדר
עדיפויות ובעיקר לזרוק.

ללמוד כיצד לקבוע סדר עדיפויות בנוגע
לחפצים היא מיומנות שיכולה להשליך גם על תחומים אחרים בחיים. היכולת לארגן את
חיינו נושקת ליכולת לארגן את חפצינו ומעניקה לאדם תחושה מסוימת של שליטה על חייו.

אם כן, כיצד ניגשים למשימה – אני מאמינה
בשיטת ה"איך צדים נמר במדבר" – כלומר, לפרק בעיה גדולה למטלות קטנות.

ממתאמנת שפנתה אלי בטענה שהיא מתביישת
להביא אנשים הביתה כי כל-כך מבולגן שאין איפה לשבת, ביקשתי לבחור מהי הפינה
הבעייתית ביותר מבחינתה. היא בחרה בשולחן האוכל שהתמלא במשך השנים בניירות,
בחפצים, פתקים וחשבונות עד שממזמן אי אפשר להשתמש בו למטרתו הראשונית. כששאלתי מה
היא מרגישה אם אני אבקש ממנה לסדר את השולחן, היא ענתה "אין סיכוי! פשוט אין
לי זמן לזה". ''כמה זמן ביום יש לך?'' שאלתי, והיא ענתה: "לא יותר מעשר
דקות". ואכן, החלטנו שכל יום היא מקדישה 10 דקות לסידור השולחן – לא יותר ולא
פחות. בכך שהגבלנו את סידור הבית גם לפינה אחת וגם לפרק זמן אפשרי מבחינתה, הפכנו
את המשימה לאפשרית בעיניה. לא עוד "הר" של עבודה שקשה לדעת מאיפה לתקוף,
אלא פרק זמן קצר במקום מוגדר שנראה סביר ואפשרי גם לבלגניסט המאותגר ביותר.
לפגישתנו הבאה היא הגיעה זורחת: להפתעתה הגמורה בפרק זמן של שלושה ימים התפנה
שולחן האוכל. ברגע שהיא התחילה למיין את החפצים ואת הניירות ולזרוק מה שאינו
רלוונטי עבורה ולתייק את מה שצריך לשמור, היא התמלאה באנרגיות של עשייה והמשיכה
לסדר עד שהכול מצא את מקומו והררי נייר נזרקו לפח. תחושת הטיהור מלאה אותה שמחה
ואנרגיות. והיא רצתה להמשיך לפינות אחרות בבית.

כאן היה המקום שבו עצרתי אותה. כביכול
בניגוד למצופה. שמחתי בתחושת ההישג שלה, אך לא רציתי שיהיה זה הישג חד-פעמי, אלא
המטרה הייתה ליצור הרגל, ולכן המשכנו במשימה עוד שבועיים נוספים שבהם היא מארגנת
ומסדרת כל יום את הניירות שהיו בדרך כלל נזרקים בלי מחשבה על שולחן האוכל. המשימה
הייתה להמשיך ולשמור על שולחן מסודר ורק שהתקבעו ההרגלים לתייק ולמיין את הניירות
באופן קבוע עברנו למשימה הבאה בפינה אחרת בבית.

זה לא לקח זמן רב והיא הרגישה שהיא לוקחת
שליטה על חייה. לא עוד החפצים והבלגן הם שניתבו את חייה, היא חידשה חלק מהריהוט
המוזנח, התחילה לרכוש פרחים לשבת ואפילו מטרת האימון המקורית שלנו שהייתה קשורה
לשינוי במקום עבודה התחילה להתקדם בקצב אחר. המשימה הסופית בנוגע לסידור הבית
הייתה להזמין חברים לארוחת ערב, וקשה לתאר את תחושת ההישג שהיא חשה כשכתבה את
ההזמנות למפגש.

אכן, יש דברים רבים בעולמנו שאין לנו
שליטה עליהם, אך יצירת תחושת רוגע ושקט נפשי היא משימה שנמצאת בהחלט בהישג ידינו,
וחלק מהמשימה הוא פשוט לסדר את הארון.