חתולה בסנדלים
פרופיל
ארכיון
הברירה הטבעית
כששני העולמות המקבילים שניהל האיש-ההוא התנפצו זה אל זה, כנגד כל הסיכויים, והחיים שלו נמלאו שברים ורסיסים פוצעים ומכאיבים, מלוכלכים ומדממים, הוא ביקש את עזרתם של חבריו. אחד אחרי השני הוא נפגש אתם, אנשים יקרים שמלווים אותו כבר עשרים ומשהו שנים, מאז היה נער. מאז היה רק הוא, לפני שהפך ל"אנחנו", מגוף יחיד לגוף רבים ועסוקים. בכל פעם שפך את לבו בפני חבר כזה או אחר. סיפר על לילות בלי שינה ועל מחשבות שכיווצו את הבטן ולא נתנו מנוח. על תחושת הבדידות הגדולה בתוך בית מלא נפשות יקרות. על הניכור ועל הכמיהה לאהבה. "אני חייב ללכת." הסביר בהתנצלות. "אני מוכרח גם לחיות, בחיים האלה." והחברים היקרים שלו האזינו, הקשיבו ברוב קשב איך הוא פורט את סבלותיו באוזניהם וממתין בתמורה למילות חמלה ואהבה, אלא שבדיוק נגמרו להם מטבעות החמלה והאהבה. במקומן, הם פשפשו באמתחתם ושלפו משם שטרות של כעס ומרמור. "אגואיסט", הם קראו לו. "החיים הם שורה של מחויבויות." הזכירו לו בטון נוזף (כאילו הייתה לו אי פעם כוונה לברוח ממחויבויותיו). כילד בית ספר נזוף הוא ישב מולם, וניסה להגן על תשוקתו המובנת-מאליה לחיות, ולא רק להתקיים. הגדיל לעשות החבר הטוב ביותר שלו. אחיו בלב-ובנפש. "אתה חושב שאני מאושר איתה?" הוא דחק את המילים בקושי מבין שפתיו הזועמות. "אם היה לי כסף, כבר מזמן הייתי מתגרש." המשיך. "מה אתה חושב, שאתה היחיד שמרגיש ככה? כולם חיים באותה צורה. כולם באותה הסירה. ככה זה, מתמודדים עם מה שיש." ובזאת הם סיכמו עבורו את הסוגיה: כולם טובעים לאיטם באותה שלולית עכורה ומצחינה. אל לאיש להתיימר להניח שמותר לו להיות שונה מכל השאר. אם יעז ויניח זאת, שלא יצפה לזכות בתמיכה של אף אחד מהשוחים בקרבתו. איש לא יפרגן, איש לא יברך אותו בדרך צלחה, איש בוודאי לא יבטיח לשמור על קשר לכשישלוף עצמו החוצה מתוך המדמנה, הם יבטיחו לו חגיגית שהוא יאבד את הקשר אתם לתמיד.
בזמן האחרון, כנראה עקב הסטטוסים הכנים שאני חולקת בפייסבוק בנוגע לחיפושים אחר האהבה המתאימה לי, אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מתנצלת. הדבר המתמיה באמת הוא שאני עושה זאת מול אנשים זרים לי כמעט לחלוטין, שמידת ההיכרות שלהם אותי עולה אך במעט על מידת היכרותי האישית עם בעל הצרכנייה שלי (שמו גרגורי. פרט זה מתמצת את מידת היכרותי עם האיש). אני מתנצלת שוב ושוב על הבחירות שלי, אני מצטדקת פעם אחר פעם על החלטות מושכלות ורגשיות גם יחד, ואני מגלה שזה מרגיז אותי מאד. ושוב מאד.
הגדילה לעשות אישה שאינה חברתי, מעולם לא פגשה בי, וכל מערכת היחסים בינינו הסתכמה בכך שהיא ביקשה את עזרתי לפני תקופת-מה, כדי שאשמש לה מקור למשענת ותמיכה בפרידה מבן זוג מתעלל. לא, הוא מעולם לא הכה אותה, אבל התעמר בה רגשית עד שלא הייתה מסוגלת לתפקד. חייה הפכו מסכת של בכי, בגידות, מארבים, מעקבים ומעל לכל – תחושת ייאוש גדולה. "אני לא יכולה לעזוב אותו." מיררה בבכי באוזניי מספר פעמים. "אני מרגישה שאין לי חיים בלעדיו. אם אעזוב אותו – אמות. אפסיק לנשום." הלב שלי יצא אליה. הזמנתי אותה לישון אצלי כמה ימים ומתוך המרחב הבטוח של הבית שלי, להורות לו לעזוב את ביתה, להסתלק ולהניח לה להתחיל חיים חדשים, נקיים מההתמכרות ההרסנית הזו. היא לא הצליחה. עזבתי אותה לנפשה. כיבדתי את בחירתה ונפרדתי ממנה בהבטחה כנה שבכל זמן שתרצה את עזרתי – אני אהיה זמינה בשבילה. אני יודעת היטב ועל בשרי, ששינוי דרסטי לא ניתן לבצע בכפייה. הוא חייב להגיע מבפנים, להתחיל מתוך האדם עצמו לפרוץ החוצה.
בשבוע שעבר היא הופיעה פתאום על המסך שלי שם. הודעה פרטית הבהבה לי עם שמה, ואחרי שהתגברתי על ההפתעה הראשונית זינקתי פנימה, אל נבכי המילים. מיד אחרי שדרשה בשלומי היא נכנסה לפעולה. אומללות, כידוע, אוהבת חברה. זוכרים את המים המצחינים מהפסקה הראשונה? הנה היא, שלולית ענקית וטובענית שאומרת למשוך אותי פנימה.
"אני רוצה להגיד לך שאת בררנית מדי." היא כתבה. "את בכלל לא נותנת צ'אנס, את ישר פוסלת גברים עוד לפני שאת מכירה אותם." המשיכה בשוונג. "את תישארי לבד ככה. לא תמצאי אף אחד." בזהירות, כהולכת על ביצים, כתבתי שאני מודה לה על האכפתיות אבל אני לא חושבת שהיא, מכל האנשים מסביבי, האדם המתאים לייעץ לי בנושא זוגיות ומערכת יחסים. (כן, היא עדיין עם הגבר ההוא). "בזוגיות יש תמיד פשרות", התפייטה הגרסה הקורבנית של ורדה רזיאל ז'קונט על המסך שלי, לנגד עיניי המאדימות מעצבים, "אם לא תתפשרי לא תוכלי באמת להיות במערכת יחסים." לא עזר גם כשהסברתי שאני דווקא כן מתפשרת, על הרבה דברים, אבל הרי כל אחת מחליטה מהם הקווים האדומים שלה מתוך ההיכרות האישית עם עצמה ועם רגישויותיה, על מה היא יכולה או רוצה להתפשר, ואיפה עובר הגבול בין התפשרות ובין ביטול העצמי. נקודת השבירה הייתה כשהיא הקלידה את משפט המחץ: "לפחות הוא חוזר לישון אתי כל לילה בבית שלנו."
אני לא עומדת במשפט הזה. מודה. הוא מייצג בעיניי את כל מה שעגום, קורבני ומכוער בתוך מערכת יחסים זוגית. העובדה שיש אישה שמסוגלת להגיד את המשפט הזה ולהאמין בו, להאמין שזה מה שמגיע לה, שזו פסגת השאיפות שהיא ראויה לפנטז ולהגשים – אני מודה שהלב הרגיש והמצולק שלי לא מסוגל להכיל את זה.
"אני מקווה שלעולם לא אגיע למצב שבו אסתפק בגבר שחוזר לישון לצדי בלילה." כתבתי לה, כפות ידיי רועדות מרוב כעס. "אני מקווה שתמיד אדע שמגיע לי יותר מזה."
מחקתי וחסמתי אותה. מהפייסבוק זה קל נורא למחוק. קליק אחד קטן והיא נעלמת. מהלב זה קשה קצת יותר. המילים שלה המשיכו לכרסם לי במחשבות, כמו כרסומים קטנים ונבזיים של חולדות מורעבות.
אחרי יומיים קיבלתי הודעה מחברה אחרת. "ראיתי שמאשימים אותך על כך שאת בררנית." היא כתבה, בלי להתחבא מאחורי מילים מרומזות. "חשוב לי להגיד לך משהו: את בחורה מעל הממוצע בכל תחום שרק תצביעי עליו, ובעיניי זה הכי טבעי שתחפשי מישהו שיוכל 'לפגוש' אותך במקומות האלה. הציפייה ממך שתתפשרי על מישהו שלא יתאים בנקודות הללו, היא לא מציאותית ולא נכונה."
ההודעה הזו, ההודעה המחמיאה והנעימה והרכה הזו, הפכה לי את הקרביים וגרמה לעיניים שלי מיידית להפוך לשני אגמים מלוחים. לא ידעתי אפילו להסביר לעצמי למה, ורק בלילה נפל האסימון. בכל אחת ממערכות היחסים המשמעותיות שהיו לי, תמיד הייתי מופתעת (שלא לומר המומה). הייתי מופתעת מכך שאיש כל כך אינטליגנטי, שנון, מבריק, חכם, מצחיק, מוצלח, כישרוני (ו-בלה, בלה, בלה, בלה) – התאהב בי. ממש, בי. בכל אחת ממערכות היחסים המשמעותיות שהיו לי, התאהבתי בעצמי אך ורק בזכות ההשתקפות שלי, שנגלתה לי דרך העיניים של האיש שבחר להיות אתי. הייתי ראויה רק דרכו, רק באמצעותו. אם אדם כל כך מוצלח מאוהב בי, זה בהכרח מעיד משהו (חיובי) גם עליי.
סליחה על הרוחניות-בשקל, אבל בשנתיים וחצי האחרונות קיבלתי את האפשרות להכיר את עצמי בגרסת הלבד וללמוד לחבב את זו שאני פוגשת. להתוודע לנקודות החולשה וגם (אולי לראשונה) –לנקודות החוזק.
הגעתי סופסוף לנקודה שבה אני יכולה להגיד בלי לפחד, להתבייש או לחשוש, שאני מסכימה עם דבריה של האישה היקרה שכתבה לי. זו עובדה: אני אדם לא ממוצע. ואני זקוקה לאהבה שגם היא לא ממוצעת. גבר לחלוטין לא מושלם (כי גם אני לא, וכי "פגמים" מעניינים בהרבה משלמות), אבל אחד שהשריטות שלו יתאימו לצלקות שלי. שהדפיקויות שלי יתכתבו מצוין עם הרגישויות שלו. הרווחתי ביושר את הזכות להיות בררנית. זו זכות שנרכשה בעשרים שנה של מאמץ, השתדלות, דמעות, עלבון, ניצול, כאב, אהבה, ומעל לכל – מפגש קרוב עם עצמי. נטול מסיכות, בעירום רגשי מלא.
במקום להתנצל על הבררנות שלי, אני מתכוונת מעתה ואילך לשאת אותה בגאון. היא המדליה שלי. כן, אני בררנית וגאה בכך, כי הבררנות שלי לא נובעת מהתנשאות. היא מגיעה אך ורק מהמודעות הבריאה שלי מי אני, מה ערכי, אילו תכנים ואיכויות יש בי, ועד כמה אני רוצה ויכולה להעניק מהם לאיש שייכנס לי אל הלב.
|
פוסטים אחרונים
- מתחמקת מצרה 19/11/12
- של מי אתה, ילד? 5/11/12
- הברירה הטבעית 6/8/12
- מחכה 29/7/12
- בעצב תלדי בנות 25/5/12
- מזל שיש לי מדרגות 28/4/12
פוסטים פופולאריים
-
ח חת חתול חתולה בסנדלים
1/4/09 | 1150 צפיות
-
מרוב אהבה צועק
1/12/10 | 1022 צפיות
-
אבא זמן, אמא אדמה
13/2/11 | 1203 צפיות
-
היות האדם לבדו - לא טוב?
24/9/10 | 2042 צפיות
-
שיני אהבה
14/5/11 | 1742 צפיות
-
שמיכת פרחים לבנה
10/10/11 | 1380 צפיות
תגובות (64)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה תודה.
גם לך.
תודה לך.
ריגשת אותי בהחשפות הזו.
במקום להתנצל על הבררנות שלי, אני מתכוונת מעתה ואילך לשאת אותה בגאון. היא המדליה שלי. כן, אני בררנית וגאה בכך, כי הבררנות שלי לא נובעת מהתנשאות. היא מגיעה אך ורק מהמודעות הבריאה שלי מי אני, מה ערכי, אילו תכנים ואיכויות יש בי, ועד כמה אני רוצה ויכולה להעניק מהם לאיש שייכנס לי אל הלב.
מה שאת מספרת כאן על עצמך קרה לי לפני שנה וחצי.
מאז, אני כמוך, רק מה שמגיע לי, מתאים לי, "יתנחל" בי.
כל מילה בסלע, בררנית משובחת ושווה שכמותך (:
היא קלה עבורך, כמובן.
ייתכן שאם היא קלה עבורך, פירושו שהדחף שלך להיחשף/לכתוב הוא חזק פחות.
עבור מישהו שזה בוער בעצמותיו, מה שנקרא, הבחירה להתכחש לזה או להדחיק את זה לא קלה כלל. היא אפילו קשה
אז מוצאים את פתרונות הביניים - חושפים אבל גם מצניעים. מגדירים הגדרות פרטיות מקסימליות, ממזערים את היכולת
של כל אחד להיכנס ולקרוא. מוצאים את הדרכים.
ובעיקר - חושפים טפח, אבל שומרים בפנים הרבה מאד טפחים אחרים.
כשאנשים אומרים לי "אתה יותר מידי XXXX"
ואני יודע ומשוכנע ובטוח במאה אחוז שאני דווקא בסדר גמור
אני כמעט תמיד מגלה בסוף שזה המקרה הקלסי של "הפוסל במומו פוסל"
אני לא מנסה לטעון שבהכרח זה המצב במקרה דנן,
אבל אם את משוכנעת שזה לא נכון - אז שיגידו
הכלבים נובחים והשיירה עוברת....
אלה החיים שלך ותעשי רק מה שאת אוהבת, ושיהיה לך טוב...
בין השפיות לשינה
בין הילדות לזקנה
אומרים שיש עוד תקווה
קוראים לזה אהבה
ומחכים לבואה
יש בי אהבה
והיא תתעורר ותיגע
יש בי אהבה
והיא תנצח
אני בחרתי בדרך הקלה
לא חושף, לא נחשף וגם אם מתפלק לי אז לא שם קצוץ על הביקורת (מצד שני מילות עידוד תמיד התקבלו בשמחה אמיתית)
בטח שזה בסדר, כי עסקאות שאני מוכנה לבצע ברכישת מכנסיים או חולצה (בלי לחשוב יותר מדי), אני ודאי לא מוכנה לבצע כאשר על כף המאזניים מונח הדבר היקר בעולם: הלב שלי.
אין לי שום בעיה להישאר בלי בן זוג למשך שארית חיי, אם זה אומר שלא אתפשר על יחס של כבוד מהאיש שמכנה עצמו בן זוג. לגמרי אין לי בעיה. לא רק שאני לא סובלת בחברת עצמי - אני נהנית מזה. זו תגלית מדהימה שגיליתי בשנתיים האחרונות.
אני חוששת שאנשים (נשים) שמתפשרות על גבר שמתעמר בהן, פשוט לא יודעות/מפחדות/לא למדו איך לאהוב
להיות במחיצת עצמן, וטרם הפנימו שזה לא עונש. זו הנאה.
הביאו,
הביאו את הסתיו.
הבעיה הכי גדולה, לדעתי, בפלטפורמה הכי פופולרית בשנים האחרונות, היא העובדה שגם אם אתה חושף מעט מעצמך,
זה עדיין עלול להתפרש בעיני הקוראים כאילו חשפת את נבכי נשמתך ואז הם עלולים לקבל את רושם המוטעה ש-
אל"ף - הם יודעים עליך ה-כ-ל (ולכן לא רק שזכותם לבקר את חייך מבלי שנתבקשו, זו אף חובתם המוסרית!)
ובי"ת - הם חברים טובים שלך, וככאלה אין להם גבולות.
שתי ההנחות מוטעות לגמרי, כמובן.
רוב הזמן אני מאד נהנית מהמדיה הווירטואלית, אבל לעתים אני מבינה עד כמה היא קרקע פורייה לטעויות מאין אלה,
אם אנשים שלא מכירים אותי מתיימרים לדעת מי אני, לעומת אנשים שלגמרי מכירים אותי אחרי שכבר עברו את מסך הווירטואליה (חלקם בדיון הזה ממש) - ועדיין סבורים שהם לא מכירים אותי ממש.
מעניין.
לא יעזור, מותק.
אני מוכנה לשטוף לכם את הכלים בכיור, אבל אני לא מקפלת כביסות.
"מיום ראשון מחיר הקוטג' יעלה מ-3.99 ל-4.25 " (הסטטוס האחרון בפייס של גרגורי)
הבעיה הכי גדולה, לדעתי, בפלטפורמה הכי פופולרית בשנים האחרונות, היא היכולת של כל אדם שאתה מכיר וירטואלית, להציץ עד לנבכי נשמתך. השאלה היא כמה עמוק אתה מוכן לחשוף.
פרצופי המניפולטיבי מחייך בשילוב של עורמה והנאה. ערימת הכביסה מחכה לדודה מחו"ל
כן, לפעמים.
תודה
דם, יזע ודמעות. לגמרי.
תודה לך.
כל מה שאת אומרת נכון, אני גם מזדהה עם הרצונות המובעים במשפט האחרון. יש לי אהבות רבות בחיים, אבל הן שונות
מאהבה רומנטית, וזו חסרה לי לעתים. יש מרכיבים באהבה רומנטית שלא קיימים באהבה לחיות המתוקות שלי, או לחברים
ולחברות, להורים ולמשפחה. זה פשוט שונה.
וכן, את צודקת לגמרי שגם כשיש בן זוג הוא לא בהכרח מצטיין במתן יחס או תשומת לב כאשר את חולה. היה לי אחד כזה, לצערי.
בהחלט.
את נהדרת, ואת יודעת בדיוק מה את רוצה ולמה את ראויה. וברגע שהרווחת את הידיעה הזו (בדם, יזע ודמעות) כבר לא ניתן עוד שלא לדעת אותה.
תודה רבה, אירית.
התגובה שהגבתי לאיריס (הקודמת לזו), מאד מתחברת גם לדברייך.
תודה!
ראשית, את לגמרי צודקת. זה מושג סובייקטיבי לחלוטין.
שנית, כיוונתי בעיקר לדעה הרווחת (והמרגיזה להחריד) שקובעת שאישה (בגיל מסוים בעיקר) חייבת להיות נגישה יותר
כמעט לכל אדם המתקרא 'גבר' והוא מגדיר עצמו פנוי.
לפני כך וכך חודשים, כשסירבתי בנימוס גדול להכיר גבר בן 50 ומשהו, אלמן מאשתו ואב לילדים גדולים,
נתקלתי במבטים (ותגובות) לא מאד-סימפטיות מהאישה שניסתה לבצע את השידוך. התשדורת שהועברה אליי דרכה
הייתה ברורה לגמרי ולא היה צריך תרגום בגוף הסרט:
"איך את מרשה לעצמך, במצבך, להיות בררנית? יש כאן גבר פנוי והוא מוכן לפגוש אותך!" זה, מילה במילה, היה המשפט
שנאמר לי דרך עיניה, דרך שפת הגוף העצבנית שלה, דרך המילים האחרות שבהן בחרה להשתמש.
ועל *זה* אני מדברת.
יש לי הזכות הבסיסית להגיד לא. נשמע פשוט, אני יודעת, אבל החברה לא בהכרח רואה את זה ככה.
מבחינת אנשים מסוימים, זה מוגדר כ"את לא נותנת צ'אנסים", "בסוף את תישארי לבד" ו- "את בררנית".
ולכל אלה אני אומרת: כן, כן, ו-כן.
כן, מסכימה כמובן עם העניין של השגרה כמכרסמת עיקרית (מטנפת, במילותייך) באהבה. אכן לא קל לשרוד את זה, אבל
מעבר למודעות לנושא הזה, קיימת פשוט הידיעה שיש דברים שמקובלים במה שמכונה "זוגיות" שלא בהכרח מתאימים לי, לאופי שלי (למשל - מגורים משותפים. מה לעשות - אני מאד אוהבת את הזמן שלי עם עצמי, את העובדה שיש לי חלקת אלוהים שהיא *רק שלי*, הפינה שלי בעולם הזה. אני אשמח לחלוק אותה עם מישהו אחר לזמן קצוב, אבל אני לא בטוחה שמתאים
לי לחלוק מרחב מגורים עם אדם נוסף, אהוב ככל שיהיה).
ולגבי אהבה במובן התינוקי.
לא יכולה לדבר בשם הזולת. מודה שמעולם לא חקרתי את הנושא לעומק (או לרוחב) ובחנתי איך אנשים מגדירים 'אהבה'. אני יודעת מה הדברים שחסרים *לי* בחיים כשאני חושבת על המושג הזה. "טיפול" פחות מתקשר לזה, בכנות. למעט במקרה אחד: כשאני חולה. כשאני חולה, אני מודה שנורא חסר לי מישהו שאוהב אותי (ואני מרגישה נוח מספיק להיות חולה במחיצתו). אבל נדמה לי שכאן נגמר ה"טיפול". כל שאר הדברים שחסרים לי לא נכללים בקטגוריית האהבה התינוקית,
לא במובן הטיפולי ולא במובן האהבה.
אני לא יודעת אם צריך להיות במדרגה רוחנית גבוהה כדי להתגעגע נורא להעניק למישהו, אבל אם כך את חושבת -
מסתמן שאת מדרגת אותי (גם אם לא התכוונת) במדרגה רוחנית נעלה, כי זה אחד הדברים שהכי חסרים לי.
חברותיי הקרובות כבר שמעו ממני כמה וכמה פעמים שאחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם למשל, הוא לשלוח מסרונים של אהבה בכל בוקר למישהו. מאד מאד מתגעגעת לזה.
תמיד שמחה לעורר מחשבה. תודה לך!
הלוואי שהיה בכוחי.
אבל אני מסכים שזה אמור להיות ההמנון האמיתי של ישראל
http://www.youtube.com/watch?v=gAXoEpPduPI
בא לך קצת על מדרש חז"ל? ועוד אופטימי?
חז"ל אמרו "מט"ו באב תש כוחה של חמה"
ומכיוון שט"ו באב היה ביום שישי שעבר אז יש סיבה לאופטימיות.
ומצד שני........
חז"ל היו ממזרים לא קטנים ודאגו לכסות את עצמם מכל הזויות ולכן במקביל הם טענו ש-
"שלהי קייטא קשים מן קייטא"
אז לכי תדעי.......
טיול למיטיבות שבת. נשמע נחמד. נחשוב על משהו.
מותק שלי (כבר הגענו לשלב שמותר כינויי חיבה מטופשים, נכון?)
לדעתי יש כאן יותר מדי התייחסות לאיש שכבר לא מעניין אותי, ופחות מדי התייחסות לאישה שמאד מעניינת אותי.
ולגבי ההקבצה -
תזכור במה אני עובדת (סוג האוכלוסייה). ככל שההקבצה נמוכה יותר,
ככה אני אוהבת יותר.
יאללה, תביא את הסתיו כבר ונארגן איזה טיולון למיטיבי שבת.
יש לי רעיון את מי להזמין להצטרף אלינו (רמז דק: בא לה.)
מכל מה שכתבת (שמוסכם עליי לחלוטין), הרמתי גבות מול המשפט "אנחנו לא באמת מכירים..."
סליחה, אבל אתה מוזמן לפתוח חלון ולהשליך דרכו החוצה את ארבע המילים הללו.
א נ ח נ ו כן מכירים. לגמרי.
תודה
אני מסכימה אתך מאד, המסע רק מתחיל אחרי שמוצאים את המתאים או המתאימה, ודווקא משום כך (ומשום שאני יודעת
את זה היטב) - חשוב כל כך בעיניי להקדיש מחשבה ובחירה נבונה במציאת האדם הנכון לך, כדי שזו באמת תהיה רק
ההתחלה של משהו, רצוי משהו טוב.
מסכימה ששווה לכוון גבוה יותר, אבל אני באמת חשה שכל מי שחי את חייו בצורה המתאימה *לו* והוא מאושר אתה -
שיהיה לו לבריאות. מכל הלב ובלי ציניות. כל אחד חי את חייו, דברים שמתאימים לי לא חייבים להתאים למישהו אחר.
כמובן, ברגע שאדם סובל מכך שהוא חי בצורה מסוימת ומבקש ממני עזרה - אני יוצאת מתוך הנחה שלא טוב לו
עם הבחירה שעשה והוא רוצה לשנות אותה. אני גם יודעת שלא תמיד יש כוח רצון מספיק כדי לשנות אותה. זה מצריך אומץ רב.
נוטה להסכים עם טי-אס.
ברגעי משבר (שבהם אני בספק אם אבין לעולם את המין הגברי בכללותו, או אפילו רק אחד מהם...) אני נוהגת לומר
שהלוואי שיכולתי "להחליף", אבל בשורה התחתונה נדמה לי שתחזוקה של קשר היא מורכבת תמיד, לא רק בגלל
ההבדלים בין המינים (אגב, לגמרי לא מסכימה עם החלוקה של גברים משם ונשים מפה), אלא בגלל ההבדלים בין בני האדם בהיותם בני אדם, שונים זה מזה.
משום מה יש איזו "הנחת יסוד" שצריך לפגוש או למצוא את המתאימ/ה.
הלו...אחרי שמוצאים, השביל רק מתחיל ...!!
וברצינות - אסור לאדם להישאר או להחליט משיקולי פחד או נוחות.
מצמרר לשמוע משפט כמו - "בסוף הוא חוזר אלי לישון בבית".
נכון שאסור לשפוט את הזולת, אבל שווה לכוון גבוה הרבה יותר.
כמו שאני תמיד אומרת:
יכול להיות (אני לא בטוחה כי לא ניסיתי משהו אחר) שיש דברים מסויימים 'קלים יותר'. יכול להיות. כאלה שקשורים לשיח הוונוסי, נגיד. אם באמת באמת יש דבר כזה (גם בזה אני לא בטוחה). אבל יש קשיים אחרים שמחליפים את הקשיים שאת מכירה. ככה שהמאזן הוא כזה, שמערכות יחסים (הטרוסקסואליות והומוסקסואליות) הן בכל מקרה דבר מסובך ולא קל לתחזוק, במיוחד לאורך זמן.
אני תוהה לעיתים האם היה זה קל יותר לו זו הייתה העדפתי,
כלומר, נשים מבינות נשים טוב יותר,
מתקשרות על אותו הגל, מדברות ונוסית שוטפת,
אז האם זה לא קל יותר לניהול מערכת יחסים מאשר עם יצור מכוכב מארס?
אם מישהי בעלת ניסיון תוכל לענות לי על תהייה זו - אהיה לנצח אסירת תודה.
מצד שני - אם יש יצור ממארס שמדבר וחושב ונוסית ומתעניין בבנות ונוס -
אנא שלחוהו הנה.
סליחה חתולה על השימוש הבוטה בבלוגך לצורך קידום הידע האישי שלי...
מבינה לגמרי מה שאת אומרת. מסכימה.
אם אני מנסה להגדיר לעצמי מה אני רוצה, אז אני רוצה פחות את ההגדרה המקובלת של "בן זוג".
אני כן רוצה (מאד מאד) אהבה זוגית.
לגמרי לא בהכרח את מה שמקובל להגדיר כ"בן זוג".
ואני בוודאי לא אתפשר על הדברים המשמעותיים *לי* רק כדי לא להישאר לבד. לא מפחיד אותי להישאר לבד. זה הפחיד
אותי אימים לפני שנתיים וחצי. לשמחתי (הגדולה מלהכיל או לתאר) - זה הפסיק להפחיד אותי ולא זו בלבד שלא
מפחיד אותי - אני נהנית מזה.
אני חושבת שיחסי האנוש שלי טובים, יש לי חיים עשירים בחברים ובחברות שאני מאד מאד אוהבת ובמובן הזה
את צודקת כמובן - אני לא "לבד". אני לא מחפשת אהבה כדי למלא את הצורך בחברה (כי הצורך הזה כבר מלא, כאמור).
אני גם לא מוטרדת מכך ש"אזדקן לבד" (עוד לא הגעתי לשם).
אני סתם מתגעגעת לאהבה זוגית, ברמת הגעגוע הכי פשוט ובסיסי שיש.
ועל הרגש אני אף פעם לא מתפשרת.
לא כולם יודעים לקרוא בין השורות.
לא כולם יודעים לקרוא בתוך השורות (מי כמוני יודעת, במקצועי).
הפוסט הזה, כמו רוב הפוסטים שלי, נולד אחרי תובנה מסוימת והוא מתאר גם את האירועים שקדמו לתובנה וגם
את התובנה עצמה.
האירועים היו ההצקות הבלתי פוסקות (בדיוק כפי שתיארת, ואני מנחשת שאת מדברת מניסיון במדינה המתערבת שלנו),
והתובנה הייתה האסימון שנפל ומתואר לקראת סוף הפוסט הזה - אכן אין שום סיבה בעולם שאתנצל ואסביר (שתי התנהגויות שקרו שוב ושוב בין היתר בגלל האדיבות האיומה שעל ברכיה גדלתי וחונכתי. אדיבות ונימוס, שלפעמים לשניהם אין ממש מקום בשיח מסוים עם אנשים מסוימים).
כותבת התגובה הקודמת פשוט פספסה את התובנה ובטעות הניחה שגם הפעם מדובר בהתנצלות.
חבל, אבל זה מחזיר אותנו לשורות הראשונות של תגובה זו:
לא כולם יודעים לקרוא.
תודה לך.
פוסט שכזה (ואני מסכימה אם כל שנאמר בו) לא חייב להכתב מעמדת התנצלות של מי שזקוקה לחזוקים.
העצבים בלבד יספיקו.
ההצקות והביקורת מצד הסביבה הקרובה והרחוקה, קשים מנשוא. הצורך הבלתי פוסק, להסביר לכל אחד, את הבחירות שאת עושה, מחייבים אפילו, לכתוב פוסט מסכם ואפילו כדי שאפשר יהיה להפנות את כל המקטרגים שליו, באופן מרוכז ולחסוך אנרגיה.
וגם את, היית יכולה לקרוא בין השורות ולחסוך משירה את הביקורת שלך.
הפוסט הזה עצבן אותי.
הוא העלה בי כעס עצום פשוטו כמשמעו.
אני לא מבינה ולא יכולה לסבול את התפיסה הזו של "בררנית" ו"מתי תלמדי להתפשר".
האם הסיבה שמישהי אחרת סובלת בנישואיה / הקשר הזוגי שלה אומר שזה בסדר לסבול באופן כללי, או לקבל כמובן מאליו את העובדה שכולם סובלים?
אז מכיוון שאת גבירתי היקרה (לא את חתולה) סובלת, גם אני צריכה לסבול?
ווהכל כדי שאהיה "בסדר" תהיה לי זוגיות, ומישהו שיבוא לישון איתי בלילה (אחרי שחימם מנועים אצל אחרת???)
אלוהים ישמור!
את רוצה זוגיות, אבל לא בכל מחיר.
יש תג מחיר ולפעמים הוא way גבוה מדי.
אז אם אתה מתכוון להתעמר בי בצורה זו או אחרת - אתה מוזמן להמשיך הלאה ולא להתעכב כאן.
עד כמה שנעים לישון עם יצור גדול ומחבק (ואין הכוונה לדובי מימי ילדותי) [או לחיה ממין זו או אחר]
אני מעדיפה לישון בנינוחות באלכסון ולא עם מישהו שיעשה לי רע מכוון בצורה זו או אחרת.
את כותבת,
ומותר לך להתרפק, לקוות, ולצפות
לזוגיות ובן זוג בדיוק כמו שאת רוצה וכפי שמגיע לך,
(אין לי בעיה שזו תהיה בת זוג, פשוט יודעת שזו לא העדפתך).
מגיע לך בדיוק מה שבא לך ולא סנטימטר פחות, מעלה פחות, גרם פחות או דקה פחות.
מותר לך, מעל דפייך (הקפיים, או ספר-הפנימיים) לייחל לאביר חלומותייך, שלך! לא של אף אחת אחרת.
לא אפרוט לפרוטות את מעלותיך הטובות הידועות,
אבל הוא צריך להתאים לך כפי שאת רוצה ומוכנה שהוא יהיה.
הוא לא צריך להיות לשביעות רצונה של אחרת,
יהיו אלה עיניים כחולות, תחתונים שחורים, או הצד שלו במיטה.
ואם הוא לא קיים, או לא בסביבה,
או פשוט לא כאן עכשיו,
אז חשוב שתלמדי לאהוב את עצמך ולהבין מה שמי שמכיר אותך יודע כבר מזמן - שאת מהממת וגדולה מהחיים -
לא טיפה אחת פחות.
אלוהים (או מי שזה לא יהיה) לא התפשר עלייך -
למה שאת תתפשרי?
ברור שלא אמחק את התגובה (אבל מצחיק אותי שנתת לי רשות לעשות זאת).
אני משאירה אותה, כי היא מייצגת בדיוק את הגישה שעליה אני מדברת בפוסט ומוכיחה את הטענה שלי בצורה הכי מדויקת (וגם קצת משעשעת, אני מודה. חייכתי כשקראתי).
לא היה כאן שום "אור שלילי" על אחרים. הייתה תמונת מצב כפשוטה. אני לא אומרת שאני טובה יותר מאנשים אחרים
שמתפשרים על זוגיות שמקרבנת אותם. אני אומרת שלמדתי שלי זה לא מתאים כי זה מאמלל אותי. אם מישהו מצליח
להיות מאושר בזוגיות שגורמת לו לרצות למות על בסיס שבועי - כל טוב לו ממני.
אם את רואה בחירה בזוגיות של קורבנות משהו חיובי - לבריאות ודרך צלחה (והאל יהיה בעזרך, כפי שנאמר).
אני באופן אישי מאחלת לעצמי משהו טוב בהרבה (כנ"ל לכל הנשים היקרות ללבי, כי הן ראויות ליותר מזה).
מבין שתינו, כנראה שרק אני מכירה את עצמי.
לכן אני היחידה, מבין שתינו, שיכולה לספר לך שאני אכן בלתי ממוצעת ברוב התחומים בחיי (לפעמים זה גורם לי הנאה
ולפעמים לא), ולכן אני גם זקוקה לזוגיות שאינה ממוצעת.
אין לי מושג מאיפה לקחת את היומרה להגיד שזה לא נכון (אולי קיבלת מסרים כלשהם על האישיות שלי במשך 39 השנים האחרונות) אבל כאמור - הדגמת בדיוק את התנהגות האנשים שעליהם אני מדברת בפוסט, ועל כך תודה.
מיא, אני לא אומרת שיש קשר אצל כולן. א צ ל י כן היה קשר.
אם בעבר לא האמנתי (באמת, בתוכי, לא האמנתי) שאני ראויה לכך שמישהו מבריק, מקסים, רגיש (הוסיפי רשימת תכונות כי אין לי כוח בשעת לילה זו) ימצא בי עניין, הרי שהיום אני כן מאמינה שאני ראויה לכך. ועם הידיעה הפנימית הזו מגיעה גם
ההכרה שאני לא צריכה להתפשר על הלב שלי. ודאי שכן מתפשרים על אלף ואחד דברים אחרים (בכל מערכת יש פשרות, לא רק זוגית אלא גם חברית. את לא חיה כאי בודד אלא כחלק מחברה, וכחלק מחברה את מתפשרת על דברים מסוימים).
הבררנות מבחינתי היא בהחלט תוצר ישיר של ההיכרות שלי עם עצמי, עם מה נכון ומה לא נכון לי,
ומה ערכי.
אני כמובן לא מדברת על צבע עיניים (אף שאין לי ביקורת על אף אחד שזה הגבול שהוא לא מוכן לזוז ממנו), אני מדברת
על התפשרות על תכונות אופי שגורמות לי להרגיש אדם מוקטן, מושפל או לא ראוי.
לצבע העיניים (או העור או התחתונים) אין קשר לזה מבחינתי, אבל זו באמת בחירה אינדיבידואלית. כל אחת מציבה
את הגבולות שלה במקומות אחרים, בכך בדיוק עוסק הפוסט.
תודה!
מקווה שכל אחת תבין מה ערכה ועד כמה היא ראויה.
למה קיבלת את הרושם שהוא קנה את הטיעון הזה, יקירי?
הוא לגמרי לא.
ובנוגע למשפט הראשון -
אתה אפילו לא היית על הפרק, בהיותך נשוי באושר, כך שמראש לא היה מה לפסול. (אחת שמתיימרת לדעת).
יאפ. בררנית.
אותי היא פסלה אחרי טיול פמיניסטיות אחד.
<אחד שיודע>
וקצת יותר ברצינות-מפתיע אותי שאחרי שהגענו ל-33% גירושים עדיין משתמשים בטיעון של "כולנו סובלים. תסבול גם אתה בשקט ואל תעזוב את הבית". עוד יותר מפתיע שהוא קנה את הטיעון הזה.