הרגשתי כאבים חזקים בחזה. הלכתי לרופא. אמרתי לו, דוקטור, יש לי כאבים חזקים בחזה. הוציא סטטוסקופ. הקשיב. אני שומע רעשים מוזרים, אתן לך הפנייה לצילום חזה. אחרי שבוע חזרתי אליו עם הצילום. התבונן. אמר, הלב שלך לא מתאים לגוף. שאלתי איך זה. אמר שיש לי לב קטן מדי, רגיש. שזו תופעה מוכרת. הלב שלך נשאר איכשהו כמו לפני 20 שנה, אנחנו נצטרך להוציא לך אותו ולשים לך משהו אחר.

משהו? כן, או לב שמתאים לך, לפי הגיל והתכונות, או לב-מכונה. מה זול יותר? לב-מכונה, ברור. וזה גם עדיף. ככה תהיה פחות רגיש. הכל יעבור לידך. תאמין לי, זה רק לטובתך. שאלתי אותו אם יש אנשים עם לב של אבן. לא, אבל יש אנשים עם לב של מכונה. מה, אתה לא מרגיש כמה אתה רגיש? אתה עוד מעט בן 34. אנשים ממשיכים לפגוע בך. אתה אוכל סרטים. מתעורר מזיע בלילה. לא מרוכז. מדוכא. עצוב. נכון?

נכון.

או. אז זהו. הלב שלך לא מתאים לך יותר. יש אנשים שיודעים להתבגר עם הלב שלהם. להצמיח לו זיפים כאלה, זו מטאפורה, כן? לא באמת.

ברור.

אז יופי. קופת החולים מכסה את הניתוח. הוא אורך 5 שעות וחצי. אחר כך יש שיקום של חודשיים. ואז אתה כמו חדש.

ומה הסיכונים?

אין. אתה פשוט תפסיק להתרגש מכל דבר. בגלל זה היו לך דפיקות לב חזקות כל כך. אתה עובר עכשיו דברים של אדם בוגר, והלב שלך לא יודע איך להתמודד איתם כי הוא עוד קטן. אתה רואה פה בצילום? זה לב של ילד בן 13. 20 שנה אחורה. לב תותח, אבל לא מתאים לך. אם אתה רוצה לחגוג יום הולדת 50 עוד 16 שנה, אז זו ההזדמנות שלך. ובאת בזמן, כי אחרת לא היית מגיע בכלל.

בניתוח ראיתי איך מוציאים לי את הלב. טבול בדם ודמעות. הלב שלך עצוב, אמר לי המנתח. מה אוכל אותו, שאלתי. זה לא מה, זה מי. אתה אוכל אותו. תראה, הצביע על החדרים, כל זה אכול. לא נשאר אפילו חצי. עכשיו נשים לך לב-מכונה. לא תרגיש כלום.

ובאמת לא הרגשתי כלום. לא עצב, לא שמחה. לא פחד, לא שנאה. אפילו לא אהבה. זהו. לב חדש. לב-מכונה. מספיק שיחקו לי עם הלב. חלק מהאנשים שהיו בחיי אפילו לא זיהיתי, אבל אמרו שככה זה בחודשים הראשונים. אבל לא אכפת לי. עכשיו אני בשיקום, אף אחד לא ימצא אותי. נעלתי את הבית מבחוץ והשארתי פתק על הדלת, יצאתי, תיכף לא אשוב. בינינו, מי ישים לב.

© כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן