כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הבלוג של מצב הרוח

    ארכיון

    איך קרה שהתאהבנו מחדש במוזיקה התורכית

    3 תגובות   יום שלישי, 7/8/12, 01:08

    סוף סוף, אחרי חמש שנים, הצלחנו לשכנע את הבנות להפליג אתנו לתורכיה. וזה לא היה פשוט. שלש בנות עם רמות שונות של מחלת ים, שיסכימו לשוט יומיים וחצי לכל כיוון לטובת חופשת שייט בתורכיה, ועוד באווירה הנוכחית של פחד מכל דבר תורכי. "אתה איש צבא לשעבר, כתוב באתר שלך, בטוח יעצרו אותך", היו אפילו מי שאמרו לי. עד כדי כך הצליח מסע ההפחדה של ממשלת עם לבדד ישכון שלנו. אבל חברים אחרים חזרו מתורכיה לא מזמן ובפיהם דברי שבח למרינה החדשה של קאש כמו גם לכל הסוחרים, המסעדנים, והעוסקים בתחום השייט שפגשו באזור החוף הדרומי-מערבי, שביקשו להעביר אתם לארץ מסר אחד: "תגידו לישראלים שיחזרו". ואנחנו הרי מתגעגעים מאד לתורכיה, וכבר הגענו למסקנה שלהחרים את העם התורכי בגלל המנהיג הדביל שלהם זה בערך כמו להחרים אותנו בגלל המנהיג הדביל שלנו, והרי אנחנו לא מעריכים זאת במיוחד (ע"ע פיקסיז, אלביס קוסטלו, ועוד רבים אחרים).

    אז בשיא עונת ההפלגות עזבנו הכל, העמסנו על הספינה את הבנות, כמו גם את כל מה שאנחנו לא מתירים לבנות לאכול או לשתות בימים כתיקונם (חוץ מכל מיני זוטות כמו דלק, מים, קשר לווייני ועוד) ויצאנו לדרך.

    ההפלגה הלוך היתה מצוינת מבחינתנו - הרוח היתה בכיוונים הנכונים ונשבה יפה, אבל הבנות סבלו מהגלים וחיסלו את כל מלאי הכדורים עוד לפני שחיסלו את רוב הממתקים. מאידך, הגענו לקאש אחרי יומיים וחצי בלבד, ונקשרנו במרינה החדשה והמצוחצחת שמנהל אומיט, ידיד יקר מימי ההפלגות לתורכיה של אמצע העשור הקודם, אז שימש כסגן מנהל המרינה בפיניקה וידיד טוב של כל השייטים מישראל. את ביקורת הדרכונים והניירת הוא מארגן שיעשו אצלנו בספינה, כדי שלא נצטרך להתרוצץ אחרי הפלגה כל כך ארוכה, ומשם אנחו הולכים להירגע בבריכת השחיה המדהימה שלו, על רקע נופי המפרץ המדהימים שבהם ממוקמת המרינה, שנראים בערך כך:

    ''

    את הבריכה תכננו כך שמתוכה נראה לך שאתה טובל בחלק מהמפרץ עצמו, ולא רצינו בכלל לעזוב. משם למקלחות הממוזגות, ולהתארגנות לקראת החופשה, שנמשכה עשרה ימים והיתה פשוט מצוינת. כדי להפיג את החששות של הבנות, פתחנו בביקור בחנויות במדרחוב המקומי. בכל אחת מהחנויות שאלו מהיכן אנחנו כי כבר לא רגילים לשמוע את השפה, ובתגובה שמחו כל כך על בואנו, שאחרי שלש חנויות כאלה עבר לכולן הפחד. אבל לא על זה באתי לספר בכלל. קאש, עיר קטנה של 7000 נפשות, לובשת חג כל ערב בעונת התיירות. מעבר למסעדות, בתי קפה וחנויות שפתוחות עד אמצע הלילה, יש בה פשוט המוני אנשים שמסתובבים ונהנים ממנה, ילדים שמשחקים כדורגל בכיכר, כמו פעם, והמון מוזיקאים - במסעדות, בבארים וברחוב. בימי סוף השבוע יש מוזיקה בכל מקום, והיא משתלבת בעיר הצבעונית והיפהפיה הזו בטבעיות מדהימה. 

    בכיכר העיר פגשתי בחבורה של שלשה מוזיקאים צעירים, שניגנה מוזיקה יפהפיה בדרבוקה, גיטרה אקוסטית וכלי נגינה שלא הכרתי. הם שרו בתורכית, והקהל שהתאסף סביבם, רובו תיירי פנים תורכים, הצטרף פעמים רבות לשירה, או לפחות הקהל הבוגר יותר, כך שנראה היה שמדובר בשירי עם קלאסיים. ההתקהלות משכה גם צוות של CNN תורכיה, שביקש לצלם את הלהקה אך בטרם החל בצילומים ביקש מהנגנים להחביא את פחיות הבירה שלהם, בכל זאת, ערוץ תורכי בימי הרמדאן וארדואן גם יחד.

    ניצלתי הפסקה בין השירים ושאלתי את הנגן על הכלי שלא הכרתי על מה הוא מנגן. הכלי נקרא סנטור, אמר לי, ומקורו מאיראן. המוזיקה שהם מנגנים מקורה במזרח, ויש בה השפעות פרסיות גם בסוג הכלים. הנה הסנטור:

    ''

     

    התיישבתי על הקרקע והמשכתי להקשיב. אנשים באו והלכו, והמוזיקה היתה קסומה. אסנת והבנות ניסו להקים אותי אך שלחתי אותן להמשיך בשוטטות בלעדי, כי לא רציתי להחמיץ אף קטע. את השירה לא הבנתי, אבל המוזיקה היתה קסומה, והמבטים מלאי הגעגוע שראיתי על פני הקהל המקומי העידו שגם הם כבר מזמן לא שמעו את השירים האלה. בסוף המופע קניתי מהם דיסק, שאותו השמעתי ברצף בכל משמרות הלילה שלי בהפלגה חזור, עד שלבנות נמאס ממנו. רצה הגורל שבאותו ערב לא נותרה לי סוללה בגלאקסי גוזל האנרגיה שלי, ולא יכולתי להביא לכם את החוויה הזו כולה, למעט קטע קטן, בטרם התאסף הקהל הגדול. הנה זה כאן, להקת רחוב, קהל נאסף, וצלילי סוללה גוועת:

     

    ''

     

    יש ברשת עוד דוגמאות למוזיקה תורכית שבה מככב הכלי הנפלא הזה, הנה כאן:

    ''

    וכאן:

    ''

     

    את הדיסק שקניתי לא אוכל לצערי לשתף, מרבית הקטעים מעל 5 מגה. אבל הנה שניים קצרים יותר, אפייניים ומיוחדים:

    http://cafe.themarker.com/music/2696535/

    http://cafe.themarker.com/music/2696533/

    נזכרתי, בימים שבאו אחר כך, שבכל פעם שביקרתי בתורכיה, התאהבתי מחדש במוזיקה התורכית. במקצבים, בצלילים, בכלים ובשירה . בכל פעם הייתי חוזר עם דיסק או שניים של מוזיקה מקומית, שמעולם לא חזרתי לשמוע לאחר השיבה ארצה. לא מצליח להבין בדיוק למה מוזיקה שתופסת אותך כל כך חזק שם, לא נשארת אתך באותן עוצמות גם כאן. כנראה שיש דברים שיכולים להשפיע עליך רק בהקשר המקורי שבו הם נמצאים.

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/8/12 12:38:
      יופי של כתבה. תבוא על התודה שחלקת עימנו את התפעמותך מצלילי המיתרים במזרח. עולם קסום ועצום. המוזיקה במחוזותיה של תורכיה נהדרת. כך גם בצפון הודו, בנפאל (יחד עם חליל בעל צליל מיוחד מההרים) (!), באירן ובאפגניסטן. הסנטור, הסארוד, הסיטאר (זוכר את ראווי שנקאר של החיפושיות ?) והטבלה - כולם כלי נגינה קרובים בצליל, במבנה, בסיבוכיות הנגינה ובצליל האקזוטי הקסום: שנקר, עלי אכבר חאן, זאקיר חוסיין, אללה ראקה ועוד. ישר-כוח על הכתבה הנהדרת והרגישות. אריאל.
        7/8/12 11:07:
      מסכים ולא מסכים
      בפעם הראשונה שחזרתי מגרמניה הבאתי עמי דיסקים של מוזיקת פולקלור וכו'
      למי שקולט כאן ערוצים מגרמניה ולאו דווקא דרך ממירי YES ו-HOT יכול למצוא שפע של מוזיקת פולקלור על רקע נופים עוצרי נשימה במיוחד בשבתות, בבקרים - כשמציגים את התחזית דרך מצלמות פנורמיות שתקועות אי שם בהרים...
      מסכימה מאד עם השורה האחרונה- יש דברים שמתאימים רק למקום ולזמן המסוים ההוא.