כל-כך הרבה זמן עבר מהפעם האחרונה שכתבתי. פתאום האצבעות זזו מעצמן, נכנסו לגוגל והקישו ברעד "פינתה של עקרת בית נואשת". מהר מאוד מצאתי את עצמי כותבת פה, אחרי תקופה שבה שכחתי איך כותבים בכלל. לרגע ניסיתי לדמיין את עצמי ככתבת טור אישי, שיצאה לפגרה. איך מסבירים לקוראים למה נעלמת? ומה בכלל עבר עלייך בתקופה כל-כך ארוכה של שתיקה? למה את לא כותבת יותר? ולכי תסבירי להם שהדבר הזה שנקרא "מוזה" כן קיים. עד שנעלם. ואז את שותקת. 

בשיעור כתיבה יצירתית לימד אותנו מאיר גולדברג שאין באמת דבר שכזה מוזה. היא תמיד שם, רק יש לטפח אותה, גם אם זה מרגיש לפעמים בכוח, או באילוץ. ואולי זה מה שאני בעצם עושה עכשיו, מכריחה את המוזה להתקיים. גם אם היא לא נראית באופק. כמו אלוהים קטן משלי. אלוהים פנימי. 

לאחרונה מחשבות רבות על זוגיות מטרידות אותי יותר ויותר. החסך הזה בנוכחות גברית, שתוכל לייעץ, או לשמוע, או פשוט לחבק חיבוק גדול...לפעמים אני תוהה, מה פגום בי כל-כך, שלכולם יש ולי אין. אולי העובדה שאני לא מסוגלת להסביר את עצמי אפילו בפני עצמי? איך מישהו אחר יוכל להתקרב אלי, אם לפעמים אני לא יכולה להכיל את עצמי? 

והשאלות האלה של הסובבים, כמו שדים קטנים שבאים בלילה, אוכלים אותי לאט לאט ובשיטתיות. 

"את בחורה כל-כך יפה (כאילו שזה מה שמשנה) למה אין לך חבר?" ואז מתחילים התירוצים: כיף לי לבד, טוב לי, למה אני צריכה מישהו שיגיד לי מה לעשות ומה לא?" כשבעצם, מעולם אף אחד לא אמר לי מה לעשות, ובאף זוגיות לא הרגשתי שאני מונעת מעצמי לחיות את החיים וגם להנות מהם. אז מאיפה אני מביאה את התירוצים האלה בכלל?

אתמול שאלה אותי חברה מה גבר יעשה שיפיל אותי מהרגליים. התשובה שעניתי לה החזירה אותי כמה שנים אחורה, לגיל 19 הרחוק, שבו הייתה הפעם האחרונה שממש נפלתי מהרגליים. נפלתי כל-כך חזק, שעד היום אני קצת צולעת. וכמה צלקות נשארו. ואולי היה עדיף שבכלל לא הייתי נופלת. 

ואז חשבתי לעצמי, שכשלאדם יש מטרה, הוא חושב בינו לבין עצמו כיצד להשיג אותה.

למה זה לא עובד בזוגיות? האם העובדה שיש עוד אדם שצריך להתאהב היא המשנה? או שאולי כן יש נוסחת קסם, שאם פועלים לפיה מוצאים את שחיפשנו כל החיים? איך כובשים מטרה, כשלא יודעים אפילו לעשות את הצעד הראשון לקראתה? האם מספיק שננער את השדים מהעבר? האם מספיק שנצא לבלות במקומות הומים ונעטה את המסכה הכי יפה שיש בארון? האם להיות עצמנו, ולקוות שזה יקרה בתור לבנק, או שאולי כשנכנס לאיזו מסגרת (כמו לימודים, או עבודה) שם הקסם יעבוד מעצמו?

איך שוברים את המעגל הזה של הבדידות, כשאפילו לא יודעים איך? 

פעם, אמרתי לעצמי שאני כותבת רק כשעצוב לי. ואולי סופסוף אני מודה בפני עצמי, שכל-כך עצוב לי. ולבד לי. אולי הקסם הפנימי שלי אבד, זה שחיבר ביני לבין הרגשות שלי, זה שגרם לי להזיז את האצבעות ולהוציא החוצה כל טיפת רגש על בסיס יומי? העצב הפך לשגרה. וכשהשגרה נכנסת לתמונה, אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים שהכל עובד והכל בסדר.

יכול להיות שלא הכל בסדר? יכול להיות שפה טמון הסוד? להתחבר לעצמי, גם אם בכוח, אולי יהיה הפתרון שיביא לכך שגם אחרים יתחברו למי שאני, מבפנים. במקומות הכי כמוסים.

ואולי פשוט באמת יש נוסחת קסם, שלא זכיתי להכיר.