והנה שוב, בתוך סאן השבילים שלי, פורצת הלהבה ההיא, ההיא שפחדתי להביט מה בה, מרוב שהייתה כה מלאה אלי, כה נכונה לקראתי, שופעת, ממותקת. כעת כבר מבכירה בי פירות. הסלעים שבי, עדיין אולי אותם סלעים, אבל הם כבר לא מצלצלים בי את הפחד. המים שבי, שבטשו בי את הקרקע, קצת יותר רחוקים. כנראה שזיק של צלילות עולה כבר למעלה, אולי כי הצלחתי לצלול אבל הצלחתי גם, לעלות אל הרקיע. את הדרכים שבי אני כבר לא שואלת לאן. אני פשוט הולכת.

http://www.youtube.com/watch?v=_KUU6-eC1zU