יומנו של אלמוני / 4 למרץ, שנת 2107

אתמול הן שוב נשרו, השערות שלי. פעם עוד הייתי מצייר גבות, אבל אני אלרגי לפחם. חבל. דווקא נורא רציתי להתחתן. מי תרצה להתחתן איתי? אין לי גבות ואין לי עבודה. מנסה לחשוב חיובי... לפחות יש לי את אמא, תודה לאל.  

איזה יופי! הפצצה האיראנית עשתה לנו רק טוב. בהתחלה היה קצת מפחיד. לא נשאר הרבה אחרי הפצצה. נשארו רק ג'וקים ובלוגים של משתמשים שהיו שייכים לרשת חברתית שצפתה את החורבן. סיינטולוגים מחורבנים. אני לא מקטר. אני האחרון שיתלונן. אחרי שהתפזר הענן, והפסקנו להשתעל ולהקיא ולהשתעל, הכל החל להסתדר במקומו, פחות או יותר. מי בכלל צריך גבות? יש לי אחלה של אופי. אני ממש מתנה לכל בחורה. אוף! מנסה לחשוב חיובי... לפחות עורכי הדין נגמרו ראשונים.  

איזה יופי! הפצצה האיראנית הייתה סוג של נס רפואי. הקרינה הייתה כל כך חזקה, עד שכל חולי הסרטן החלימו בין רגע. אחמדינג'אד ה-3, ישתבח שמו, היה הופך לסלבריטי, אם היו נשארות תחנות טלוויזיה. בלי טלוויזיה אולי תתפתח כאן סוף-סוף תרבות נורמאלית. מה אני אעשה בלי טלוויזיה? מזל שעוד אפשר לחצוב על פחם. פחם! זה מה שנשאר. ואני... אני רגיש לפחם. מי תרצה להתחתן איתי? אפילו עבודה אין לי. מנסה לחשוב חיובי... לפחות יש לי את אמא, תודה לאל.  

איזה יופי! הנשורת הגרעינית עשתה לי רק טוב. אמא סיפרה לי שסבא שלה, אבא שלו, שהיה "שעיר כמו שגבר צריך להיות", עשה לפני איזה מאה שנים טיפולי לייזר להסרת שיער. לי יש מזל. עכשיו, מאה שנים מאוחר יותר, ולא צריך לייזר ולא בטיח. הקרינה מהנשורת עושה את העבודה. אני חלק כמו רכיכה. אני מכוער. אוף! מה אני אעשה בלי גבות? מי תרצה להתחתן איתי? מנסה לחשוב חיובי... לפחות יש לי את אמא, תודה לאל.  

אני עוד זוכר את רגע הפיצוץ. זה היה מחזה מרהיב. ישבנו בסלון של צדוק המלך. מפצחים גרעינים וצופים בנבחרת ישראל מפסידה לנבחרת הפולנית. "זבלים!" רטן צדוק, והחל לקלל עוד לפני הגול הראשון. כשהגיע ל"סמרטוטים מאופסים", ראינו הבזק בוהק של אור דרך החלון. צדוק ההמום קפא לרגע, וכשהפשיר, פתח את התריסים. תוך שניות הגיע הענן הראשון, זה שהנשיר לו את הריסים. בלי הריסים הוא נראה כמו פוקימון עצוב, באמא'שלי. הייתם צריכים לראות אותו. איזה חמוד. וצדוק... כאילו לא קרה דבר, ממשיך לקלל ולנופף ידיים, בזעם, מול הטלוויזיה. הוא היה אוהד אמיתי, אחד שלוקח ללב. לפני חודש הוא נפטר מסיבוכים של דלקת עיניים. מסתבר שהריסים זה לא רק ליופי. מאז שצדוק מת, אין לי חברים. אין פה אף אחד. כוסעמאק על כולם. מנסה לחשוב חיובי... לפחות אין לי ריח של אורניום מועשר כמו לצביקה, "הקורן", הבן של דודה נסיה, זצ"ל.   

איזה יופי! בארץ נשארו רק ערבים, דוסים ואוקראינים. הערבים מחוברים לאדמה. הם יישארו פה לתמיד. קשוחים הבני זונות. לא מפריע להם כלום לאלה. לא הכבשים המכוערות עם השני ראשים, לא הדוסים הקנטרנים ולא הדגים האלימים, שהחלו לדבר ולתת פקודות לדייגים בעזה. הדוסים הקנטרנים עסוקים בלמלמל: "אמרנו לכם", ולנקות את הפיח מהחליפות שלהם, כאילו שזה משנה למי שנשאר עם עיניים. חבורה של כלומניקים שמחכה למשיח. עכשיו הם מאמינים שהוא יגיע בכל רגע. אני לא חושב שהוא כזה אידיוט. והאוקראינים... להם הקרינה אף פעם לא הפריעה. יופי להם. כולם פה משוגעים. רע לי. אין לי עם מי לדבר.  מנסה לחשוב חיובי...  

איזה יופי! סה"כ, אני לא מתלונן. הריח של הכלום לא מפריע לי בכלל. יום אחרי הפצצה, הסוציאליסטים חגגו כאילו אין מחר. "חלוקה מחדש!" צעקו המנוולים, והחלו לבזוז מהעניים ומהעשירים כאחד. שוויוניים או לא שוויוניים?!  נבלות, זה מה שהם. נבלות. הם לקחו את אמא. "אמא!!!" רע לי.  

בשנייה שהפצצה האיראנית נגעה באדמה שלנו, נחתה על טהרן הפצצה האמריקאית, ועוד פצצה ציונית קטנה, שלנו. הם לא ידעו מאיפה זה בא להם. אם להודות על האמת, לפצצה שלנו לא נשארה עבודה, טהרן כבר הייתה איי חורבות, אך זו הייתה סוג של אמירה להבא, כך לפחות טען ראש הממשלה הבן זונה שלנו, ששוטט בין ההריסות ולא הפסיק לחבק אנשים מתפוררים, ולמלמל "פתחנו להם את התחת."

נכתב לתחרות סיפורים קצרים "ירוק נושך"