אתמול ראיתי את הסרט "בופור".

קודם כל - יופי של סרט. נוגע, מכאיב וחשוב. הביקורת שלי בנוגע לסרט מתחלקת לשני מישורים:

הראשון - תפיסתית, רעיונית, עקרונית. השני - טכנית בהיבט הצבאי. אתמקד כאן בראשון, ואגע בכמה משפטים בשני.

במישור העקרוני: הדיון אליו אני רוצה לכוון נוגע במתח שבין אפקט ההרתעה למדיניות ההסברה:

יוסף סידר לנו כאן סרט (משחק מילים משעשע) המציג את הצד האנושי הפגיע של חיילי צה"ל. החיילים נפגעים, פוחדים ובוכים. ברור לכולנו שזהו אכן תיאור מצב מציאותי. צה"ל מוסרי (מידיי לדעתי אבל זה לפוסט אחר), חייליו הם בני אדם וככאלה טבעי שיבכו ויפחדו. שאלתי היא - האם נכון ליצור סרט שזו התמונה המרכזית אותה הוא מצייר? מובן שאויבינו לא עושים זאת, אך זהו אינו שיקול ענייני.

כשסרט כזה יוצא קבל עם ופסטיבלים ברחבי אירופה, מושג הישג הסברתי כלשהו. צביטה קולקטיבית נצבטת בלבבותיהם הקפואים של אירופים/אמריקאים רבים הצופים בו, ובכך הוא (הסרט) מהווה מעין פעולת תגמול לכל מיני סרטי תעמולה פרו פלסטינית באיצטלה דוקומנטרית, אשר הובאו אליהם באדיבות ארגון "בצלם" הקלוקל.

אל מול אותו הישג הסברתי, ניצבת לה הפגיעה לכאורה באפקט ההרתעה. דומה שלכשיוקרן "בופור", בחדר התדריכים של גדוד שקר כלשהו בארגון החיזבאללה, אשר היה מופקד על הלחימה בגזרת רכס עלי טאהר, לא ייצבטו לבבות הצופים, לא תעלה לחלוחית בזווית עינם, כי אם תחושת סיפוק רשעית לנוכח הפחד שהנחילו. תחושת עמידה במשימתם אל מול לוחמי צה"ל האמיצים שרק מייחלים "שהסיוט ייגמר". הסיוט שלנו הוא ההצלחה שלהם.

אויבינו זוכים כאן להצצה נדירה אל הפחד והכאב אותו הם משרים, הצצה שמעולם ולעולם לא יאפשרו לנו. זוהי פגיעה באפקט ההרתעה. אגב, להבדיל, פגיעה דומה מסבות אותן הלוויות בהן לוחמים אבלים לא עומדים בעול ה"ייצוגיות הצבאית" ומתפרקים על קבריהם הטריים של חבריהם.

דעת הקהל העולמית חשובה. פעמים רבות היא מעצבת ומנחה את פעילותה הצבאית של מדינת ישראל. כדוגמא ניתן לקחת את כל המבצעים רחבי ההיקף שהסתיימו לפתע עם הופיע כיתוביות נוסח "אסון הומניטרי תוצרת צבא ישראל" ברשתות התקשורת העולמיות : מ"קשת בענן" ברפיח, דרך "ימי תשובה" בג'בליה, ועד "ענבי זעם" בלבנון.

יש לייחס חשיבות לאופן שבו אנו נתפסים בעולם הרחב. יחד עם זאת, חשוב לזכור כי מלחמותינו - שלנו הן. אף חייל סלובקי, בריטי או דני לא צפוי להיפגע במהלכן. לכן, עם כל הכבוד לדעת הקהל העולמית, ככלל אצבע - חשוב שהשיקול ההסברתי יהיה כינור שני לשיקול הפרקטי-צבאי. ואם נתחבר בחזרה לסרט - נגרמת בו פגיעה באפקט ההרתעה של צה"ל, ובמבחן כלל האצבע - הנזק הנגרם גדול מן התועלת ההסברתית המושגת.

ולסיום, כמה הערות קטנוניות במישור הטכני-צבאי: אינני מבקר קולנוע. לעיתים תכופות יוצא לי לראות סרט בגישת הספקנות המוכרת של "נו באמת, אנמצב ש...". בסרט הזה, מכיוון שעסק בנושא הקרוב לליבי, מצאתי את עצמי מטיל ספק לעיתים תכופות מהרגיל (זהירות, ספויילר לפניך!):

לאורך 126 דקות הסרט, לא ביצע אף אחד מחיילי המוצב ירי. החיילים סופגים פצמ"רים למוצב, טילים לעמדות, ועולים על מטענים, אבל אף אחד מהם לא יורה ולו לא כדור בודד. יכול להיות שזו החלטה עקרונית של יוצרי הסרט, ע"מ לחדד את המסר הסמוי של "ברווזים במטווח", אבל כך או כך, אנמצב...

אנמצב שזיו (אוהד קנולר) יוצא מהמוצב עם אפוד וללא וסט קרמי, רק כדי לנוע כמה עשרות מטרים ואז "לעלות על קרמי" באיטיות, כשהוא חשוף. אנמצב שהכוח (זיו במקרה זה), עולה על מטען, אף אחד לא מגיב באש, לא מבודד מחשש לזירת מטענים ובזה תם האירוע.

אנמצב שמפקד האוגדה מגיע לבופור, ומסדר את יציאותיו של מפקד המוצב ("צא, גרוסמן יחליף אותך").

אנמצב שהכלבן משאיר את הכלב שלו בבופור וחוזר בלעדיו לארץ (לוחמי עוקץ ישאירו כליה לפני שיעזבו את הכלב).

ואגב, רוב הפיצוצים בסרט מאוד מדויקים ולא-הוליוודים (המטען, הטילים לעמדות, רוב הפצמ"רים), אבל דווקא הפיצוץ של ההר קצת פומפוזי ומוגזם (כל המוקשים לוקחים בבת אחת ועולים אחיד - אנמצב...)

מניח שכל אלו לא מפריעים במיוחד לצופים בסרט, אבל אצלי הגבה התרוממה א-רצונית בפליאה, והיי - הבלוגוס שלי.

קצת הפועל כפ"ס

9 נק' לקחה השנה בית"ר י-ם מהפועל כפ"ס. 2 נק' לקחה ממנה מכבי ת"א. הפער בין מכבי לבית"ר הוא 7 נק'. תעשו את החשבון... איזה כיף לקחת למכבי ת"א אליפות!

שבוע טוב והמשך שביתה נעימה!

גיא.