כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    הצגת סיום

    114 תגובות   יום חמישי, 9/8/12, 07:41

    הצגת סיום - סיפור קצר מאת אחאב בקר


    על הדשא שליד חדר האוכל, נדלקו האורות.  הנגנים קיפלו כליהם והקהל החל להתפזר. עובדי  תאורה והגברה זינקו אל הבמה והחלו לפרק ולנתק ולגלגל פנסים, כבלים ומיקרופונים. חבורת הזמר   סיימה את ההופעה המיוחדת. משום מה, בחר המנהל האמנותי לחדש שיר ישן ושכוח,  שנכתב בשנות השישים של המאה הקודמת. לכבוד החידוש, הזמינו אותו לצפות  במופע הבכורה של העונה החדשה. מתנדבים ואכפתניקים, ערמו את כסאות הפלסטיק הלבנים זה על גבי  זה לקראת העמסתם על העגלה. מכרים וחברים שזיהו אותו,  ניגשו לברך ולומר שלום.

    בצד, המתינה לתורה  אישה גבוהה מתולתלת ונאה. על אף שנותיה, נשמר יופייה.

    כשהזדקף וקם ללכת, שעון על מקל ההליכה, התקרבה ואחזה בזרועו.  קירבה פניה לפניו וחייכה.

    "ארנון?".

    "מודה באשמה" ענה.

    " זוכר אותי? עברו כמעט  ארבעים שנה".

    "אולי. ארבעים שנה זה באמת הרבה זמן. ואני כבר לא כל כך רואה ובקושי שומע".

    "קוראים לי ניצה".

    "ניצה".

    "בטח שכחת.  אני חייבת להגיד לך משהו" . נטלה את כף ידו ועטפה אותה בין כפות ידיה.

    "מה? מה שכחתי?"

    "לפני ארבעים ומשהו שנים היית בשרות מילואים במושב שדמות יעקב, שבגבול הצפון".

    קימט מצחו כיווץ גבותיו, ונזכר.

    ==


    "טינג" נשמע צליל פגיעה במתכת.

    הרים ראשו בזהירות אל מעבר למעקה עמדת הברזל העגולה בה שמר. עמדת הברזל העגולה התנשאה על גבי עמודי מתכת לגובה של חמישה מטרים. בזהירות הציץ סביב. העמדה השקיפה על גדר המערכת הצמודה  למושב. לפניו, משני צדי הגדר, נפרשו נופים ירוקים ושלוים. יערות אלונים, הרים כחלחלים, שדות בור פורחים ויישובים פסטורליים. מאחורי העמדה קרקרו תרנגולות בתוך לולי  ההטלה.  

    "אל תדאגי, זו גזרה שקטה יחסית. ואני רק חייל פשוט. כנראה שמירות והרבה. מקווה שאפול על חברה טובים". נפרד מהאישה כשיצא  לשרות המילואים. ארבעים יום של שמירה ביישובי גבול הצפון. כעבור יומיים, מצא עצמו בשדמות יעקב. מושב קטן ומבודד שתושביו עלו מכורדיסטן וממרוקו.  שמונה שעות שמירה ביממה , השאירו לו זמן רב להרהורים, לקריאה ולכתיבת עבודות שהיה צריך להגיש באוניברסיטה. הביא אתו, כמה מחברות ריקות. ספרי  מחזות ישנים, אותם התכוון לעבד להצגות ילדים. ביחד עם עוד שישה חיילי מילואים, חלק אוהל צבאי, מקלחת מאולתרת, ומטבח שדה. פעם ביום הגיע הקצין האחראי לבדוק אותם. פעם בשבוע הגיעה אספקה.

    "טינג". נשמע שוב  צליל המתכת  הנפגעת.

    בתנועה חדה דרך את המקלע המשומן והטעון.

    "מישהו רוצה להתעסק איתי".  צעק והתרומם תוך שהוא מכוון את המקלע אל גדר המערכת, אצבעו על ההדק.

    "לא לירות, זה אנחנו". צהלו  מאחוריו קולות של ילדים.

    הניח למקלע והסתובב לאחור. מאחורי פינת הלול הגיחו ארבעה ילדים שחרחרים, מצחקקים.

    "אה, אתם לא נורמליים, השתגעתם? לזרוק אבנים על שומר בגבול?"

    "זה לא נקרא אבנים. זה רק חצץ. רוצה להרגיש  אבנים? התכופפו והניפו סלעי גיר בתנועה מאיימת.

    "תעופו מכאן. יכולתי להרוג אתכם. מטורפים".

    "אוף, איזה שומר עצבני. אפשר לעלות אליך לעמדה? איך קוראים לך?". המטירו עליו שאלות.

    "תלכו הביתה, מסוכן פה".

    "בכלל לא מסוכן. אנחנו גרים פה וכלום לא קורה. כל השומרים מרשים לנו לעלות". ענה הגבוה מביניהם. תוך שהוא מטפס על הסולם ומשחיל עצמו לעמדה מבעד לפתח הצר העגול.

    כעבור רגע, הצטופפה הכנופיה ביחד אתו בתוך העמדה.  

    "תראה, הנה שם ממול, ג'בל בלאט.  ושם, ראש הנקרה. בלילה רואים מפה את חיפה. אפשר להסתכל במשקפת? אנחנו יכולים להביא לכם בבוקר ביצים טריות. אל תגלה לאף אחד שאנחנו פה.  איזה ספר זה?". המטירו עליו שאלות תוך שהפכו ובדקו את תכולת העמדה.  

    "זה ספר של חיים נחמן ביאליק". ענה.

    "ספר עם תמונות?". הסתקרן הילד הצעיר שנראה כמו מהדורה קטנה של אחיו הגבוה.

    "יש גם כמה תמונות. זה אוסף סיפורים של המשורר הלאומי שלנו – ביאליק".

    "באמת?"

    "כן. סיפורים יפים מאד. הוא כתב גם שירים".

    "אתה יכול לספר לנו אחד?".

    "לא, לא תבינו. ביאליק, חי לפני המון שנים. הוא כתב בשפה שגם למבוגרים קשה להבין".

    "אז איך אתה יודע שהם יפים?".

    "כי למדתי אותם בבית הספר. כשהייתי ילד כמוכם. המורה עזר לנו להבין. ובאוניברסיטה למדתי אותם עוד הפעם. אז הבנתי יותר". 

    "היה לך מורה בן? לנו יש רק מורה אחת, שמתחלפת כל שנה. מה לומדים שם באוניברסיטה?" .

    "לומדים הרבה דברים. אני לומד פילוסופיה ותיאטרון".

    "מה זה הקללות האלו?".

    "טוב ילדים, הביקור בצבא נגמר. בכל זאת, זו עמדה מול הגבול. אם תרצו תבואו אחר הצהריים לבקר באוהל שליד השער. מכירים?".

    "בטח מכירים". גלשו בזריזות מהעמדה ורצו  לאורך גדר המושב.  מידי פעם נעצרו כדי לזרוק אבנים לתוך החורש הצפוף והירוק.

    ==


    "ניצה? המורה החיילת? זו את?".  התפלא.

    "אני היא. המורה החיילת של מושב שדמות יעקב. לפני ארבעים שנה". חייכה והדקה כף ידו בין כפות ידיה.

    ==


    אחר הצהריים ישב על ארגז תחמושת וחיבר תרמילי מקלע משומשים לשרשרות, שיביא כמתנות  לילדים שהשאיר בבית. כנופית הילדים בהרכב מורחב ,פרצה לאוהל.

    "באנו לשמוע את הסיפור. הבטחת". צהלו בני התשחורת והתיישבו על המיטה שממולו.

    "אני? מה כבר הבטחתי?" ענה.

    "הבטחת לספר לנו על ביאליק".

    "מה פתאום. ביאליק כותב מילים קשות, שגם לי קשה להבין. והוא בכלל מת לפני המון שנים".

    "אבל הבטחת". רשפו בעיניהם השחורות.

    "מכירים את הסיפור על אלוף בצלות ועל אלוף שום?".

    "לא. לא מכירים. זה על האולימפיאדה?". התיישבה לה הכנופיה  על מיטת השדה שבקצה האוהל.

    "רגע אחד". חיטט בקיטבג. משלא מצא, הפך את תכולתו על המיטה. בין החפצים הצבאיים שנשרו מתוך הקיטבג נמצא ספר הסיפורים של ביאליק, ממנו חשב לעבד מחזות עבור הצגות ילדים. 

    "לפני שנים רבות. בארץ רחוקה. יצא בן מלך למסע בעולם. הוא רצה לטייל וללמוד ולהכיר את מנהגי הארצות הרחוקות שמעולם לא ביקר בהם". החל לספר תוך, שהוא מעבד ומתאים את הטקסט של ביאליק לילדים שמולו.

    "שְׁפַרְנוּן וּקְבַרְנוּן וּצְלֹפַח,   / אֹרֶךְ כָּל-דָּג אַמָּתַיִם וָטֹפַח". הפליג בתיאור הסעודה  שערך מלך האי לבן המלך, הוא אלוף בצלות.

    "מה זה המילים האלו? עוד פעם התחלת לקלל? תזהר. יש פה כורדים ומרוקאים".  צחקו הילדים.

    ==

     

    "טינג".  נקשה אבן החצץ על דופן המתכת של העמדה העגולה.

    התרומם והביט לאחור.

    "הוא. זה הוא". הצביעו הילדים לכיוונו.

    נערה גבוהה וצעירה, מתולתלת וממושקפת, לבושה במכנסי חקי ארוכים, ובחולצת "טריקו" לבנה. בסנדלים  לרגליה, ירדה מאחורי הלולים והתקדמה לכיוון העמדה. טיפסה בזהירות בסולם והשתחלה לעמדת השמירה  הגבוהה.

     

     

    "אני ניצה, נעים מאד". הושיטה ידה ללחיצה חמה.

    "ארנון. במה זכיתי לביקור?".

    "אני המורה החיילת פה. מלמדת את הילדים מכיתה א' ועד לכיתה ו'. אנחנו לומדים ביחד בבית הספר בצריף  שבאמצע המושב.  יש לי חמישה עשר ילדים. שבע בנות ושמונה בנים. המצב פה במושב לא משהו. הפרנסה קשה, הורים שבקושי מביאים אוכל לילדים. חלק גדול מהם בכלל לא יודעים קרוא וכתוב".

    "כן, כבר הבנתי  איפה אני נמצא".

    "שנת הלימודים מסתיימת בעוד  פחות מחודשיים. אחר כך אני משתחררת. רציתי לארגן להם ערב סיום ופרידה, ולהזמין את כל ההורים והתושבים. חשבתי שתוכל לעזור לנו להכין הצגה לכבוד האירוע".

    "הצגה? השתגעת? איפה הצגה ואיפה אנחנו. ואיך בדיוק אני קשור לזה?".

    "תראה, שנה לבד בתור מורה חיילת בחור הזה, לא בדיוק מתכון לשפיות. חוץ מזה, אם לא שמת לב, שעת הסיפור, שפתחת לילדים באוהל של השומרים, הפכה להצגה הכי טובה בכל המושב. כל בוקר הילדים מעדכנים אותי בקורותיהם של אלוף בצלות, פינוקיו, החתול במגפיים ובת הטוחן. שמעתי מהילדים שאתה לומד פילוסופיה ותיאטרון באוניברסיטה. תבין, יש לנו הזדמנות נהדרת להשאיר פה חותם. אם לא תסגור את הפה ייכנס לך זבוב לתוכו". נטלה כף ידו בשנית וכלאה אותה ברכות  בין שתי כפות ידיה.

    "ממ...מה". גמגם נואשות והסמיק.

    "בזכותך אני צריכה להסביר לילדים על שפרנונים, ועל  קברנונים. על פרות אדומות ועל צפיר דניאל. בקיצור, אם לא אתה, אז מי? מי ירים פה הצגת סיום".

    "זה לא כל כך פשוט. צריך מקום להציג, לעצב ולבנות תפאורה, לתפור תלבושות, לעשות עיבוד למחזה, להזמין הגברה ותאורה. יש עבודה עם השחקנים, שירים, ריקודים והרבה הרבה חזרות. תקציב יש לך ?".

    שחררה את ידו ולקחה בידיה את המשקפת. גחנה לפנים, וסקרה את ההרים הקרחים שממזרח לגבול. השעינה מרפקיה על חלון העמדה והתבוננה דרך המשקפת מזרחה. רגע שקט עטף את עמדת הברזל העגולה. מבלי להסתובב ענתה .

     "אין לי תקציב. חלק מהילדים עובדים בשעות שלאחר בית הספר עד החושך. לא יהיה קל לשכנע את ההורים לשתף פעולה".   

    "את יודעת? אם תסובבי  את המשקפת ותסתכלי בצד הנכון של העדשות, מה שנראה לך עכשיו רחוק, יתקרב מאד".

    "אופס. באמת לא שמתי לב". הסתובבה והביטה בו דרך המשקפת ממרחק של פחות ממטר.   

    כעבור כמה שניות, תלתה את המשקפת על הוו המיועד לה. הסירה את משקפיה והישירה אליו שתי  עיניים חומות נוצצות.

    "אפשר להציג במגרש הכדורסל. יש שם תאורה בלילה. ניקח את הכיסאות מבית הספר ונבקש שיביאו עוד מהבתים. אם נשיג בד, האימהות פה יתפרו לנו את התלבושות.  בבית הספר אני יכולה ללמד אותם את השירים ואת הריקודים. בזכותך הם  מכירים כמעט בעל פה את "אלוף בצלות ואלוף שום". אני יכולה להשיג מהמפקדת שלי בחיל החינוך  צבעים ובריסטולים לתפאורה. בשבת אני נוסעת לקיבוץ. יכול להיות שיתנו לי שם כמה מטרים של בד. מה עוד צריך?".

    "צריך עוד הרבה אבל זו התחלה טובה. אבדוק אם זה מתאפשר מבחינת החיילים ששומרים איתי. אם את נוסעת לקיבוץ שלך, שווה שתעברי במחסן התחפושות. אולי תצליחי לגרד משם כמה תלבושות".

    "אז אתה מסכים!". קפצה עליו בחיבוק מפתיע וכרכה זרועותיה סביב צווארו.

    "לא. אבל אפשר לנסות". הדף אותה בעדינות.

    כשירדה מהעמדה. נעצרה במחצית גובה הסולם, הרימה פניה וקראה -

    "מחר בבוקר? תבוא לבית הספר?".

    משלא זכתה לתשובה, המשיכה לרדת . קפצה מעל שלושת השלבים התחתונים.  נחתה למטה וטפחה בידיה על המכנסיים, מנקה את האבק שדבק בהן. עלתה במדרון התלול לכיוון הלולים ונעלמה מבלי להסתובב.

    "אוף, הסתבכתי". חשב לעצמו בעודו מביט מזרחה להרים.

    "טינג ! טינג! טינג! טינג".  ברד של אבני חצץ פגע בעמדה המתכתית  לקול מצהלות הילדים.

    ==


    ארבעה  שבועות  חלפו ביעף. לילות ארוכים של עבודה עם הילדים, חזרות ואינספור כוסות קפה בוץ. חבריו החיילים, דאגו לשחרר אותו מרוב השמירות כדי שיוכל לעסוק בהצגה. מכונת התפירה "זינגר", היחידה במושב, טרטרה ותקתקה תחת ידיהן של האימהות החרוצות שנרתמו לתפירת התלבושות. עגלת  "פלטפורמה" גדולה הושאלה מהמושב השכן והוצבה בקצה מגרש הכדורסל כדי לשמש כבמה.  יחד עם העגלה, הגיעו שלושה ילדים ושתי בנות לתגבור צוות השחקנים. ניצה הצליחה להביא מבסיס הצבא הסמוך, כמה פחיות צבע, בריסטולים ושתי מש"קיות חינוך. בכוחות משותפים עיצבו וציירו תפאורות לשלוש סצנות.  בגב ה"פלטפורמה" נתלתה התפאורה על "סנדות" (ענפי אקליפטוס) שנקשרו שתי וערב. גרמי מדרגות מקרשים של בנין נבנו בצדיה, כדי לאפשר עליה וירידה מהבמה. ההצגה הפכה לשיחת היום. בחוצות המושב נשמעו ביטויים חדשים כגון  "דם ענב, כפתור ופרח, ואגרוף מפולש". בחזרה הגנרלית נכחו כמעט כל התושבים, שדקלמו את המילים ביחד עם השחקנים הצעירים.

    להצגת סיום השנה התקבצו והגיעו כל אנשי המושב, אורחים מהצבא מהמועצה ומהמושבים הסמוכים. שלושה  זרקורים שהובאו מבסיס הצבא הסמוך, נדלקו והציפו את הפלטפורמה באור לבן.

    שקט השתרר. הכרוז - ילד גבוה לבוש במכנסיים אדומים וחבוש בפאה נכרית צהובה הכריז בקול גדול -

    "בֶּן אַחַד הַמְּלָכִים יָצָא בָאָרֶץ לְשׁוּטוֹ, / לְמַעַן אֱסֹף חָכְמָה וָדַעַת וּלְשִׂימָן אֶל-יַלְקוּטוֹ.". 

    ההצגה החלה והילדים הנרגשים זינקו בתורם אל הבמה לשחק, לדקלם, לשיר ולרקוד.

    כפות ידיה של ניצה התהדקו סביב כף ידו. נשימתו של ארנון נעצרה לרגע ארוך.


    וּבֶן-הַמֶּלֶךְ שָׁב אֶל-בֵּיתוֹ – וּבְיָדוֹ טוּבוֹ, / וְלֹא-יָדַע אִישׁ בְּצֵאתוֹ וּבְשׁוּבוֹ, / כִּי מֵאָז שָׁב מִדַּרְכּוֹ שַׂךְ בַּעֲדוֹ, / וַיִּלְבַּשׁ דְּמָמָה וָעֹצֶב כְּמַדּוֹ, / וְלֹא-גִלָּה לְאִישׁ בָּעוֹלָם סוֹדוֹ, / זוּלָתִי לְכוֹתֵב הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לְבַדּוֹ.

    רעם מחיאות הכפיים תוגבר בצעקות קולולו נלהבות. האורחים והשחקנים הצטופפו אל ניצה וארנון כדי לברך, להודות וללחוץ ידיהם.

    ==


    "אתה מבין מה עשינו? שנים רבות עוד דיברו במושב בהתלהבות ובהתרגשות על ההצגה הזו".   שחררה באיטיות את כף ידו מבין כפות ידיה.

    "את ההצגה הזו, באמת קשה לי לשכוח". 

    דרג את התוכן:

      תגובות (114)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/5/15 23:40:

      יופי של סיפור! כמעט הצלחתי לשמוע את קרקור התרנגולות. 

      וקטע, כי ממש לפני דקות ראיתי פה את המשקפיים של ביאליק. 

        22/2/13 14:28:
      איזה כייף לקרוא אותך.
        3/10/12 17:17:
      הרגשתי את האוירה של פעם...
        17/9/12 23:58:
      קוראים לזה חינוך. אני לא בטוחה שחיילות צריכות להכנס לבתי ספר אבל מרביתן עושות עבודה מופלאה ומצליחות היכן שמורים מנוסים מהן נכשלים. אם זה לא היה שמח זה היה עצוב
        23/8/12 15:09:

      צטט: אהוד עמיר 2012-08-23 14:57:41

      סיפור יפיפה מארץ ישראל הקצת אחרת. ומזכיר לי סיפור משלי. ב"קטנה" כשבתי שרית למדה ב"עממי" החליטו שם למעלה על צמצומים ובוטלו שעורי הציור. לאחר התלבטות לא קטנה כוון שהחזקתי עסק משלי, החלטתי לנסות להעביר בכיתתה שעורי ציור בהתנדבות. התוודעתי אז לראשונה לצבעי פנדה לקחתי ניירות חומים של אריזה חילקתי לתלמידים שמתי אחד על הלוח ולראשונה בחיי ציירתי ציורים בפנדה. התלמידים התמוגגו, וחלקם גילו יכולת נהדרת שכנראה השתמשו בה בהמשך חייהם אבל השיעור בפעם השניה הופסק ע"י הנהלת בית הספר הסיבה..... היות וכיתתה של בתי היתה בקומה ראשונה עשרות מתלמידי בית הספי צבאו על החלונות כשהם עומדים ממש אחד ע"ג השני. אז... נאמר לי או שאלמד את כולם, או.... לך תסביר להם במערכת החינוך שציור הוא לא רק מקצוע וטכניקה הוא בעיקר מלמד לחשוב, לדמיין, וכל כולו שירת הנפש. ואותי אגב הציל משאר המקצועות. בעצם היה גלגל ההצלה שלי באוקיינוס החיים הסוער. לאחר שנים כסיפורך אני מבין שצעדים קטנים במדינה נאיווית וצעירה של אז היוו לפעמים לצעדים שלאחרים היו משמעותיים מאוד. וכשנפגשתי עם ילדים שספרו לי שהייתי חריג ......

       

      תודה על התגובה המדברת בעד עצמה. אוסיף ואומר כי ארץ ישראל ה"אחרת" נמצאת כאן ועכשיו, לידינו ומסביבנו. רק לפתוח את העיניים ולהשתאות. כל אחד בד' האמות. בהקבלה לסיפורך - גם הגיבור ש"נתן" קצת את עצמו - קיבל בחזרה לא פחות. 

        23/8/12 14:57:
      סיפור יפיפה מארץ ישראל הקצת אחרת. ומזכיר לי סיפור משלי. ב"קטנה" כשבתי שרית למדה ב"עממי" החליטו שם למעלה על צמצומים ובוטלו שעורי הציור. לאחר התלבטות לא קטנה כוון שהחזקתי עסק משלי, החלטתי לנסות להעביר בכיתתה שעורי ציור בהתנדבות. התוודעתי אז לראשונה לצבעי פנדה לקחתי ניירות חומים של אריזה חילקתי לתלמידים שמתי אחד על הלוח ולראשונה בחיי ציירתי ציורים בפנדה. התלמידים התמוגגו, וחלקם גילו יכולת נהדרת שכנראה השתמשו בה בהמשך חייהם אבל השיעור בפעם השניה הופסק ע"י הנהלת בית הספר הסיבה..... היות וכיתתה של בתי היתה בקומה ראשונה עשרות מתלמידי בית הספי צבאו על החלונות כשהם עומדים ממש אחד ע"ג השני. אז... נאמר לי או שאלמד את כולם, או.... לך תסביר להם במערכת החינוך שציור הוא לא רק מקצוע וטכניקה הוא בעיקר מלמד לחשוב, לדמיין, וכל כולו שירת הנפש. ואותי אגב הציל משאר המקצועות. בעצם היה גלגל ההצלה שלי באוקיינוס החיים הסוער. לאחר שנים כסיפורך אני מבין שצעדים קטנים במדינה נאיווית וצעירה של אז היוו לפעמים לצעדים שלאחרים היו משמעותיים מאוד. וכשנפגשתי עם ילדים שספרו לי שהייתי חריג ......
      וּבֶן-הַמֶּלֶךְ שָׁב אֶל-בֵּיתוֹ – וּבְיָדוֹ טוּבוֹ, / וְלֹא-יָדַע אִישׁ בְּצֵאתוֹ וּבְשׁוּבוֹ, אין מנוס ..
        17/8/12 10:39:

      סיפור חביב ואמין. הסיום יכול להיות חזק יותר...

      תודה ושבת שלווה

        16/8/12 11:34:
      ימים ארוכים לבנים...
        15/8/12 12:21:
      ממש נהדר
        15/8/12 09:15:
      סיפור יפה, בהחלט ראוי לתסריט וסרט.. הזכיר לי את "סינימה פרדיסו" של ג'וזפה טוראנטורה
        14/8/12 20:55:

      צטט: ליריתוש 2012-08-14 20:08:49

      אחאב, איזה סיפור יפהפה בטעם נשכח של פעם..........חוששני שהנוער של היום לא היה מרים את הכפפה על אף שפע האמצעים שיש היום בקלי קלות.....
      ילדים ונוער ירימו כל כפפה רצינית שיזרקו להם. רק להתייחס אליהם בכבוד ובמסירות. 

       

        14/8/12 20:08:
      אחאב, איזה סיפור יפהפה בטעם נשכח של פעם..........חוששני שהנוער של היום לא היה מרים את הכפפה על אף שפע האמצעים שיש היום בקלי קלות.....
        14/8/12 18:38:
      וואללה זה מזכיר לי את ההופעה של מאיר אריאל ז"ל במושב שלי (אומן אחד, עשר צופים, ארגז בירה ומופע שלא ישכח לעולם)
        14/8/12 18:26:
      מעולה ממש סיפור סיפור..
      באמת קשה לשכוח...
        13/8/12 19:48:
      סיפור יפה בנוי מסיפור מסגרת וסיפור פנימי. כאשר עוצמת הזיקה ביניהם חזקה ביותר. כתוב בפשטות וזה יופיו כי הפשטות הזו תואמת גם לתקופה שהכל היה בה כל כך פשוט ורגיל. משכנע באמינותו. הייתי מעבה קצת את היחסים בין החיל לילדים. ומסיים באיזה פואנטה מפתיעה.
        13/8/12 19:37:
      כתבת בכשרון רב, ספור מקסים על ארץ ישראל היפה של פעם,... נהניתי ואהבתי לקרוא!!
        13/8/12 10:41:
      אתה קוסם... יוצר אווירה ותוכן. כיף לקרוא,לחוות ולהרגיש.
        13/8/12 10:00:

      יפה ומהנה.

      "את המנגינה הזו, אי אפשר להפסיק,

      מוכרחים להמשיך לנגן"

      מרתק
        12/8/12 09:27:
      סיפור נוסטאלגיה חביב ומלא כל טוב. אני הייתי מעצימה קצת את רמזי המשיכה ההדדית של השניים, קצת סקס תמיד מכניס מתח לעניינים.

      .

      שבוע טוב ומבורך.

      דף לבן - לא יכול להגיע לעמוד הראשי שלי.

        11/8/12 19:21:
      איזה סיפור יפה. אפיזודה קטנה, בימים רחוקים, במקום נידח ובכל זאת עמוק ומרתק.
        11/8/12 16:55:
      תודה. שבת טובה ושבוע טוב
        11/8/12 14:26:
      אחאב ,אתה מלך. בכתיבתך היפה והנדיבה אתה מאלה המלמדים לדוג את הדגים ,תרתיי משמע.
        11/8/12 12:24:
      סיפור מרגש בכתיבה מרתקת וזורמת ..תודה אחאב .
        11/8/12 11:42:
      מקסים:) תודה.
        11/8/12 11:23:
      סיפור מרגש ביותר .
        11/8/12 07:42:
      יפה. תודה
        11/8/12 00:37:
      כמעט לכל אחד מאיתנו ישנם זיכרונות כאלה מתקופת הילדות או הנעורים. סיפור מרגש, נהניתי.
        10/8/12 23:16:
      סיפור טוב, מעודד ומעורר תקווה.
      תודה אחאב, כהרגלך סוחף ומרגש
        10/8/12 19:27:
      יופי של ספור. דמויות אמינות. כתוב נהדר. יופי
        10/8/12 16:24:
      זהו סיפור שבו כולם יצאו מורווחים בזכות הנתינה.
      טעם של פעם בסיפור קצר-קצת-ארוך. נזכרתי במורתי דינה שבאה לכנס שלנו על מלאו לנו 50. בעיני ביאליק לא הקשה בשפה, ומתנגן בי עדין "רוץ בן סוסים" וכדומה. שבת טובה!*
        10/8/12 15:32:
      נהניתי מהקריאה ,תודה .
        10/8/12 14:39:
      יש קסם בםפור שלך
        10/8/12 12:49:
      סיפור יפהפה........ ובטוח שחוויה מהסוג הזה.....לא נשכחת לעולם.
        10/8/12 12:01:
      סיפור נפלא ומרגש. מסופר כדבעי!
        10/8/12 11:51:
      ברור שאי אפשר לשכוח את ההצגה הראשונה! כמו את האהבה הראשונה. ופה יש משניהם.
        10/8/12 10:02:
      יפה, התנדבות תמיד עוזרת למתנודב ולמתנדב
        10/8/12 09:36:
      ישנם דמויות בחיינו שלא נשכח אף פעם סיפור נפלא שבת שלום חבר
      * היה לי מחנך בכיתה ז'-ח' שהוא היה אור בחיינו, התלמידים
        10/8/12 08:03:
      בדיוק מה שאלכסנדר הגדול אמר :) ואני אוהבת את האופן בו אתה מספר.
        10/8/12 07:41:
      משום מה כל הסיפורים על מחנכים שאותם יזכרו הרבה שנים, התרחשו לפני ארבעים שנה. וזה קורה פחות ופחות. אני מאד מקווה שלילדים של היום יהיו כמה דמויות שהם יוכלו לזכור ןלהעריץ גם בעוד שנים. ואני לא מתכוון לבאטמן.
        10/8/12 07:21:
      נוסטלגיה במיטבה.
        10/8/12 06:59:
      קראתי פעם נוספת ונהניתי, שבת שלום
        10/8/12 02:33:
      תודה לך. יפה מאד.
        9/8/12 22:50:
      יפה מאוד*
        9/8/12 22:31:
      נהדר מרתק נוסטלגי וגם בר זמננו ...
        9/8/12 22:06:

      צטט: רמיאב 2012-08-09 14:04:06

      הסיפור ריגש אותי.
      מקווה גם שהוא מבוסס על מקרה אמיתי כמו שהוא נקרא...
      סיפור עם נשמה שמזכיר לי תקופה משנים רחוקות.

      היו גם מורים כאלה וחיילי מלואים שעשו מעבר לחובתם.

      רמי

      נו....? חשבת שאני מסוגל להמציא כאלו דברים?

       

        9/8/12 21:08:
      כוכב, גם על סיום הסיפור.
        9/8/12 20:02:

      כמו יין ישן וטוב, ככה הטעם של הסיפורים שלך בעיניי!! טעם משובח,קלסי,עברית מעולה,תרבות, מסר -כל מה שצריך בסיפור טוב ו...והטעם אף פעם לא מתקהה!

      *

      אלומה

        9/8/12 19:51:
      נפלא! נהניתי...
        9/8/12 19:06:
      היו ימים... שעשינו מילואים... היינו צעירים. יופי של נוסטלגיה.
        9/8/12 18:37:
      כשהעבר מצלצל בדלת..גלינג גלינג...:)
      איזה יופי. כיף לקרוא, שוטף ובהיר וגם מאיר :)
        9/8/12 18:17:
      יופי של סיפור...
        9/8/12 18:10:
      "ואני כבר לא כל כך רואה ובקושי שומע". ואני בקושי קורא... יופי של סיפור אחאב.*
        9/8/12 17:52:

      אחאב חברי היקר נשיקה

      התמוגגתי לקרוא את פרי עטך המרגש

      * כוכב אהבה ממני

       

        9/8/12 17:33:
      נוסטלגיה במיטבה. תודה.
        9/8/12 16:58:
      יפה מאד כתבת את שעשו פעם...היו זמנים...
        9/8/12 16:06:
      *מרגש אהבתי תודה:)))))))
        9/8/12 15:38:
      אהבתי , ריגשת מאד. כמעט ולא נתקלים ברגישות שאתה מעביר בכתיבה ושיש בך. תודה
        9/8/12 15:09:
      כל הערכים שצריכים בחינוך . ציונות , אהבת הארץ ועוד ............... נפלא
        9/8/12 15:06:

      צטט: רפי הג'ירפי 2012-08-09 14:12:52

      אגדה קסומה מעוררת נשכחות, מן התקופות שאנחנו בעצמנו היינו ילדים חסרי תעסוקה... אבנים על עמדת השומר זה ממש שנות השישים - כי בשנות השבעים-שמונים ילדי ההתנחלויות כבר היו מתנכלים לסמלים של מכוניות המילואימניקים ששמרו עליהם... ומביכים את הוריהם... אגב, אנחנו מגיעים מדי פעם ל"שדמות יעקב"... על גבול הלבנון. הילדים של "אלוף בצלות ואלוף שום" כבר גדלו, והיום הם מנהלים את המסעדה הכורדית האותנטית, שבה סבתא היא השפית... אפשר לאכול שם את הקוּבֶּה הכי טעים בארץ. בדוק.

      בול פגיעה :) 

       

        9/8/12 14:49:
      סיפור טוב שנכתב בשפה רהוטה וקולחת.
        9/8/12 14:48:
      איזה ימים היו פעם, היתה התנדבות מתוך אידאולוגיה והנה זכינו לסיפור נפלא שקשה לשכוח. תודה.
      אמיתי? מרתק.
        9/8/12 14:42:
      נשאבתי אל מבין אחורי הקלעים ... הסיפור המרגש הזה ,הנראה כלקוח מתוך זיכרונות ילדות עשירה ומאושרת נוגע ללב . הנתינה והקבלה וההתארגנות של כל החברים עטופים בניחוחות של אחדות ושיתוף ללא תנאים , מרגש ...וכן גם היום אפשר למצוא צדק ונתינה בארצנו ... תודה .
        9/8/12 14:30:
      כל מה שקשור לעבר, לנתינה, להקשבה, לדיבור (!) מרגש.
        9/8/12 14:12:

      אגדה קסומה מעוררת נשכחות, מן התקופות שאנחנו בעצמנו היינו ילדים חסרי תעסוקה... אבנים על עמדת השומר זה ממש שנות השישים - כי בשנות השבעים-שמונים ילדי ההתנחלויות כבר היו מתנכלים לסמלים של מכוניות המילואימניקים ששמרו עליהם... ומביכים את הוריהם... אגב, אנחנו מגיעים מדי פעם ל"שדמות יעקב"... על גבול הלבנון. הילדים של "אלוף בצלות ואלוף שום" כבר גדלו, והיום הם מנהלים את המסעדה הכורדית האותנטית, שבה סבתא היא השפית... אפשר לאכול שם את הקוּבֶּה הכי טעים בארץ. בדוק.

        9/8/12 14:04:

      הסיפור ריגש אותי.
      מקווה גם שהוא מבוסס על מקרה אמיתי כמו שהוא נקרא...
      סיפור עם נשמה שמזכיר לי תקופה משנים רחוקות.

      היו גם מורים כאלה וחיילי מלואים שעשו מעבר לחובתם.

      רמי


        9/8/12 13:45:

      צטט: יובלש 2012-08-09 11:32:17

      יופי של סיפור על תקופה שישראל הייתה צעירה, תמימה ובעיקר צודקת
      תודה. גם היום יש לא מעט יופי וצדק ונתינה בארץ הזו. רק להסתכל וליהנות :) 
        9/8/12 12:06:
      נהנתי לקרוא.
        9/8/12 12:05:
      מקסים! תודה.
        9/8/12 11:58:
      זה סיפור קצר, זה? יופי
        9/8/12 11:53:
      שיתוף פעולה ורצון טוב מאחורי הקלעים גם חלק מההצגה שקשה לשכוח :)))
        9/8/12 11:52:

      סיפור  יפה

      וערוך בטעם  טוב

      שמעון

      http://cafe.themarker.com/image/2355517/

        9/8/12 11:50:
      אם לא היית היו צריכים להמציא אותך.. כהרגלך בקודש תמיד מצליח לרתק
        9/8/12 11:32:
      יופי של סיפור על תקופה שישראל הייתה צעירה, תמימה ובעיקר צודקת
        9/8/12 11:15:
      כיף לקרוא סיפורים שלך. תודה.
        9/8/12 11:15:
      איש מוכשר.
        9/8/12 11:11:
      מקסים ומהנה :))
        9/8/12 11:05:
      קראתי בהנאה, תודה!
        9/8/12 10:43:
      זכות גדולה היא "להשאיר חותם", ממש לא מובן-מאליו. ו"אלוף בצלות ואלוף שום" - אח, איזו שפה טעימה זו.
        9/8/12 10:22:
      אני תמיד נהנת לקרוא אותך ואת כתיבתך הקולחת,אבל ראבק למה אתה כותב לנו סיפור קצר,פעם ב......?!
        9/8/12 10:21:
      מקסים. דה שואו מאסט גו און
        9/8/12 10:15:

      אחאב, את הסיפור הזה באמת קשה לשכוח.

      את יודעת? אם תסובבי את המשקפת ותסתכלי בצד הנכון של העדשות,

      מה שנראה לך עכשיו רחוק, יתקרב מאד".

      זה ממש ככה ( :
      תודה

        9/8/12 10:03:
      "יָצָא בָאָרֶץ לְשׁוּטוֹ, / לְמַעַן אֱסֹף חָכְמָה וָדַעַת וּלְשִׂימָן אֶל-יַלְקוּטוֹ.". <--- מזכיר מעט אותך ... :) סיפור נהדר ובהחלט לסוף שבוע נפלא. אהבתי *
        9/8/12 10:02:

      כל כך מרגש! מתאר את האור  שעובר במגע פשוט בין אנשים ובין אנשים וילדים.

      לשייט בין המילים וללמוד על רגעים של אהבה לזולת למקום ולתרבות.

      אחר ,מיוחד , ומרגש! מעורר געגועים...כמיהה למשהו אחר... תודה:}

        9/8/12 10:02:
      כתוב יפה ומרגש...תודה רבה:)
        9/8/12 09:57:
      היה לי תענוג לקרוא אותך .... נ ה ד ר.....
        9/8/12 09:51:
      יופי של סיפור, כמו כל סיפורך אחאב.
        9/8/12 09:48:
      עונג של קריאה :) תודה.
        9/8/12 09:45:

      אחאב יקירי, כמה יפה שאתה מספר כל סיפור

      ובסיפור זה גרמת לי להתרגשות עצומה, עד דמע....


        9/8/12 09:32:

      סיפור יפה מאד והאמת שגם קצת מפתיע, מילואימניק שעשה משהו טוב? כל הכבוד!

        9/8/12 09:13:
      כתיבתך נאה ומרתקת
        9/8/12 09:09:
      סיפור קצר? לא כל כך... אבל שווה בהחלט לקרוא, נהניתי מאוד ואת ההצגה זאת קשה לשכוח. כתיבתך נפלאה כמו תמיד ואני אוהבת לקרוא אותך. סופ"ש קסום חברי היקר ♥
        9/8/12 09:08:
      יפה, אותנטי
        9/8/12 08:59:
      ***** יום נפלא:)
        9/8/12 08:57:
      תודה ששיתפת בכתיבה נפלאה צחיתוש
        9/8/12 08:50:
      "מקסים" מילה קטנה לסיפור המרגש הזה! ארץ ישראל היפה!!
        9/8/12 08:45:

      סיפור יפה על עבר עצוב בו השכלה הייתה נחלת אחרים...ולא של עולים חדשים...עובדה שילדים לא ידעו קרוא או כתוב ,בזכות קובץ מתנדבים,המודעות לידע גברה ...מזכיר לי את סיפורי המעברות.

      תודה על הסיפור.

        9/8/12 08:44:
      טוב. פשוט סיפור טוב. כיף לקרוא !
        9/8/12 08:21:
      יש דברים שלא שוכחים. יופי של סיפור!
        9/8/12 08:18:
      אתה בונה לנו יופי של סיפורים. תודה!!!
        9/8/12 08:18:
      לזה קוראים חינוך... וגם ציונות (בלי טיפה של ציניות ....) שאפו!
        9/8/12 08:00:
      יופי של סיפור ......אהבתי
        9/8/12 07:54:
      אני מתה על הסיפורים שלך! סיפור יפייפה! אחזור לככב (חוק ה-24)
      יפה כתבת,ותודה ששיתפת סוף שבוע מהנה .
        9/8/12 07:51:
      את הטוב שומעים גם אחרי שנים...
        9/8/12 07:48:
      אחאב מספר הסיפורים אוהבת לקרוא את סיפוריך - תודה וסופשבוע נפלא

      ארכיון

      פרופיל

      א ח א ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין