בשעה ארבע וחמישה, תקוע בפקקי התנועה של איילון, הגברתי את הרדיו והאזנתי בשידור חי לתיאור משט המדליות של לי קורזיץ,  שהפך מהר מאוד למה שנשמע כמו מסע לוויה. גם אני התאכזבתי. קשה שלא לפרגן ולהעריך את לי קורזיץ. באמת. סיפור ספורטיבי ואנושי מרגש, הצלחה, וטרגדיה, ועלייה מחדש. החומר שממנו עשויות אגדות, במיוחד אם בסוף הסיפור זוכים במדליה והופכים לגיבורה לאומית.

אחרי האכזבה שהשתלטה על גלי האתר, מסכי המחשב ותוכניות הטלוויזיה, החלו, כרגיל במחוזותינו , להיזרק לחלל האוויר המלים "כשלון", "אכזבה", "בזיון" טענות ל"חוסר מחויבות" ודרישה ל"התפטרות האחראים". מילים שכמדומני לא נשמעו  ב-20 השנים האחרונות כשיעל ארד, אורן סמגד'ה, מיכאל קלגנוב אריק זאבי, גל פרידמן ושחר צוברי עשו את מלאכתם כנדרש. כאילו שהעלייה לפודיום מעידה על משהו עמוק יותר מהישגו האישי של הספורטאי, חוץ מכמובן הפגנת הסולידאריות הישראלית (אם מנצחים כמובן).

המדליות הישראליות מאז ברצלונה הן בעיקר עלה תאנה לחוסר השקעה, חוסר רצינות, עסקנות מופרזת, היעדר תקציבים ועוד שלל מחלות, שחלקן כבר נראות כחשוכות מרפא, שפשו בספורט הישראלי. הן גם היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל –  ספורטאים גדולים שמגיעים לפסגה העולמית כשהם חולפים על מתחרים שכמעט תמיד יקבלו הזדמנות טובה יותר מהם לעלות לגדולה, בגלל שמשקיעים בהם עוד מילדות וגם לפני שהם מצליחים.

נכון שמאז ברצלונה תמיד היה ספורטאי אחד לפחות שהצליח להתעלות ולסיים על הפודיום, אבל מי שחזה בזוכים במדליות  אז ופינטז גם הפעם, שוכח כנראה שלישראל מעולם לא היה ספורטאי שאיכותו היתה מובהקת מספיק ביחס למתחריו, באופן שתהפוך את הזכייה במדליה להישג מובן מאליו.

כשזה המצב, שאתה בצמרת העולמית,  אך לא טוב מכולם, תלוי ביריביך או במזג האוויר לפחות כפי שאתה תלוי בעצמך, מבליח העקרון שהופך את הספורט ליפה כל כך, ולפעמים, כמו הפעם, לאכזרי למדי - תמיד יש צד מנצח וצד מפסיד, וכשמדינה שלמה תולה בך משום מה תקוות, כאילו גורלה מונח על כתפיך, הסיכוי לסיים כמפסיד רק גדל. כשזה נוגע לספורטאים הישראלים הבעיה מתעצמת גם בשל משתנה נוסף: הטובים שבהם מתחרים על פי רוב בענפים בהם חוזק הרוחות או הבלחה פתאומית של היריב עשויה לגרום למצב ביש שאין ממנו דרך חזרה. כשמדליה מוכרעת על נחיתה לא טובה, רוח חלשה מדי  או אבדן ריכוז של רגע, לא בהכרח מדובר בתירוצים אלא פשוט במטבע שנופלת על צדה הלא נכון כמה פעמים ברציפות. קורה.

מפתה להלום בספורטאים שפישלו ברגע האמת, ובעסקנים שחגגו בקוקטיילים ופשוט מאוד לשאת נאומים חוצבי להבות על מצבו העגום של הספורט הישראלי. למרות שבכל טענה יהיה כנראה לפחות גרעין של אמת. כדאי לעצור רגע, להירגע, להתנתק מהטיעונים השטחיים, ולחזור ולקבל מעט פרספקטיבה. הופעתם של הספורטאים הישראלים היתה אמנם מאכזבת במבחן התוצאה אבל באותה נשימה גם לא מפתיעה או יוצאת דופן. היא גם לא מעידה על הידרדרות הספורט בישראל, שכן קשה להידרדר מעומק התהום. היא לכל היותר מעידה על הנטייה הישראלית לאופטימיות יתר, דווקא במקומות שאין לה מקום ועל מאניה דיפרסיה לאומית שמתבטאת כל פעם בתחום אחר.

גם אם תוקם ועדת חקירה, וורשביאק יעזוב סוף סוף את תפקידו ונשנה שוב את סדר העדיפויות של הספורט ההישגי, הרי שהכסף לא יתחיל לזרום (כי אין ארוחות חינם) והמתקנים לא ייבנו, ובתוך המשבר הכלכלי ואיראן ובניית הגדר וערי הפליטים, הכשלון האולימפי ישכח לכל המאוחר עד השערוריה הקרובה, וסביר להניח שלא מאוד רחוקה בליגה של לוזון.

ובאולימפיאדה בריו, בעוד ארבע שנים, כבר נזכה במדליה, וזו תהיה הצלחה לספורט הישראלי, למרות שזו בעצם לא. והכל ישוב למקומו בשלום - עד שניכשל שוב. כי כמו בהרבה תחומים אחרים בישראל, לא רק בספורט, הנושא החם של היום הוא סוגיה נשכחת מחר, הצלחה היא בעיקר תולדה של צירוף מקרים וטיפולי שורש הם עניין נדיר, שלא לומר חלום רחוק.

ובכלל, מי אמר שכל כך חשוב לזכות במדליות אולימפיות? כלומר למה זה כל כך חשוב לנו, האנשים הפשוטים שלא מתחרים שם בעצמם. מישהו מכם הלך פעם לצפות בתחרות שיט או חתירה, מכיר שם של יותר מתרגיל בודד בג'ודו או מבין למה לעזאזל קליעה זה מקצוע אולימפי? האם השמעת התקווה במקרה בו סרגיי ריכטר היה מנצח בתחרות הקליעה באמת היתה גורמת לנו אושר ותחושת גאווה לאומית?

התשובה, באופן מוזר ולא ממש רציונאלי היא שכנראה שכן. וזה חבל, מכיוון שהציפיות והתקוות הצנועות מעידות על מצבו העגום של הספורט ביחס למקום שהוא ממלא בחיינו. וזה עצוב מכיוון שזה מעיד על הכמיהה שלנו לבריחה רגעית מהמציאות פה, ורצון לשמוח ממשהו גדול אך גם קצת טפשי, ולראות סוף סוף משהו משמח בכותרת הראשית של העיתון. ואנחנו רוצים את זה כי אנחנו מקבלים את זה פעם בהמון זמן. ולכן, כל קלע אלמוני או שחיינית צורנית הופכת להיות תקווה לאומית.

מה זה אומר עלינו ועל חיינו כאן? שכמו בספורט - דרוש לנו משהו או מישהו להזדהות עמו, אירוע או אדם שיגרמו לנו לחוש גאווה שאנו חיים פה, שיש כאן גם דברים טובים, אפילו אם הם מעטים. הבעיה היא שכמו בספורט,  כפי שהוכיחו המחאה החברתית והמנהיגים שלא משתנים, והפערים שגדלים,  הסיכוי ששינוי של ממש יחול באמת שואפים לאפס.