0
הימים אלה של אולימפיאדה שנותנת הצצה לרגעי השיא והאושר על הפודיום, למדליות הנוצצות ולדמעות הנוצצות לא פחות - מזכירים לי את המירוץ האישי של כולנו במידה כזו או אחרת - אל הפודיום האישי, הבלתי נראה, אל ה"להיות שם". להיות שם כבר. אם אפשר כבר היום. עכשיו. וכשאנחנו כבר "שם", לא תמיד זוכרים להתענג על הרגע שהושג לא פעם בהרבה יזע ודמעות, בהרבה ימים "אפורים" של "בדרך ל..." - וה"שם" שוב מתרחק מאיתנו - קדימה, להסתער אל הפסגה הבאה. לפעמים נדמה שמרגישים את ה"להיות שם" הכי חזק עם ילדים - בזמן ההיריון רוצים כבר להיות "אחרי", להיות כבר "שם" כי כל כך חם, וכבד ושייצא כבר... וכשהוא בחוץ, אז מתי יהיה רגע של שפיות בלילות של נדודי השינה הבלתי נגמרים ואיך מתכנתים מחדש את מוח הדייסה, ואיזה נחמד היה כשעוד היה בפנים... וכשהוא כבר גדל ומתחיל ללכת, ולרוץ - אז איפה הקטנצ'יק הזה שהתערסל בזרועותיי וכמה הייתי רוצה לחזור לרגעי השלווה האלו בתוך הג'ונגל שהוא קורא לו ג'ימבורי, מי זוכר בכלל לילות טרופים... והזמן טס - רק אתמול התרגשנו לראות שן מבצבצת ומחר היא כבר נופלת. שלא לדבר על כיתה א' וסיום תיכון וגיוס לצבא.... ושמישהו יעצור את הרכבת.... קפיצות ההתפתחות המדהימות האלו ממחישות רק כמה ה"להיות שם כבר" טבוע בנו, ובאותו זמן גם כמיהה נוסטלגית עצומה להתרפקות על העבר. וכך, כמו מעין בבושקה - שוכנים בתוכנו מי שהיינו, מי שנהיה כשנשיג את זה ואת זה, מי שהיינו אמורים להיות אם לא זה ואם כן ההוא... ורק מי שאנחנו עכשיו - מחכה בסבלנות שמדי פעם ניזכר, בין העבר לעתיד, שהרגעים האלה, הנוצצים וגם האפורים - קורים ממש עכשיו ... |