0

עוצמים את העיניים

0 תגובות   יום שישי , 10/8/12, 00:31

ראיתי פעם סרט נפלא שהייתי שמחה מאוד לזכור את שמו. הוא עסק בחלומות. בשלב מסוים נכנס הגיבור לחדר שבו ישבו שלושה אנשים. האדם השלישי אמר לו כיצד לגלות שהוא בתוך חלום. השיטה האחרונה הייתה לגשת למתג האור בחדר – אם האור נשאר דולק גם לאחר שכיבה אותו, סימן שהוא בחלום. הגיבור צעד אל דלת החדר, רגע לפני שיצא הסתכל על מתג האור, גיחך, ושלח את ידו לכבות את האור. האור נשאר דלוק.

-          אז גזר?

-          לא. ולא מלפפון ולא שום דבר. אוף.

-          J את קשה. אבל סקסית.

אין כלום במקרר, אבל יש פתיתים, אני צוחקת ביני לבין עצמי ומדליקה את המצלמה הטראנס-אטלנטית ואת האור כדי שיוכל לראות את גופי.

היום כשצעדתי באוניברסיטה להגיש את העבודה הלפני אחרונה הלם הכאב בראשי. רציתי להחזיק את הראש חזק. כאב טוב? חברה ביקשה מהספרנית כדור. מטפלת בי ואין לי כוח להתנגד ולומר שאני לא תינוקת. בעבודה נדרשתי לכתוב חיבור על הסגנון הראוי. במשך חצי שעה עצרתי את הנשימה וכתבתי בקלות חיבור קולח, בהיר, מדויק, ריתמי ועברי למהדרין.

בתחת.

עכשיו אני יכולה לשחרר. מיומנות לא מעניינת אותי. גם לא דיוק. מעניין אותי הגוף. כאב הראש הקדים את הכאב העמוק בשיפולי הבטן. אפשר כבר לדעת שהמחזור יגיע. הבהלה הגיעה אחרי יומיים של איחור. אחר כך בדיקה. אחר כך עוד אחת כדי להיות בטוחה. ואז עוד כמה ימים. ותיאבון פסיכוטי, ורגשנות, ופצעים חדשים בכל מקום, וכאב ראש, וכאב בטן. ומעולה. כאב טוב ללא ספק.

ומדוע טוב הכאב? האם רק מפני שהוא מבטיח כי אינני בהריון? לא אשקר, יש תחושה קלה של החמצה. המחשבה הראשונה עם האיחור הייתה שלא אהרוס לו את החיים. הוא צעיר ממני בעשר שנים, חוג המכרים שלנו לא יאפשר מצב שבו הוא לא יגלה. אבל הוא הפך לא רלוונטי מהר מאוד. הוא לא חלק מחיי, ובעיקר הוא לא חלק מגופי. ותינוק – הוא חלק מגופי? זה לא הזמן, זה בטוח, וזה גם הטיעון המכריע. הבשלות שלי היא לא הפקטור היחיד עכשיו.

אבל אוי כמה אני בשלה. גופי כל כך חי. בשבועות האחרונים הרגתי בכוונה את כל העציצים. היה שם איזשהו דיאלוג ביני לבין עצמי על טיפול באחרים ועל הכוח המשכר בהרס מתוך חוסר תשומת לב. ועציצים הם דבר שבסדר להתנסות בו. אבל בעיקר אני מרגישה שזהו דיאלוג על עצמי ועל גופי. על לא לעצור את הנשימה, לא בשביל לימודים ולא בשביל אף אחד.

זהו סופה של תקופת שינויים ארוכה. לא סתם אני הורגת. אני מסיימת עם הלשון בחוץ ומרגישה שתכף היא תנשור ותצמח אחרת במקומה, כזו שתטעם את הכל מחדש. את נקודת הציון אני מסמנת בטיול הקרב עם אחי. תכף אחזור למקומות שבהם הייתי בטיול הגדול שלי לפני שנים. כשפתחתי את היומן מאז נהיה לי שחור. איזו כתיבה רהוטה ואיזו לשון גבוהה. וכמה עצב, וכעס, ותחושת חוסר ערך. כמה שנאת גוף. כמה תחושה של זרות בעורי. כמה מבט בדיוני של אחרים שמחלחל פנימה. מיד ויתרתי על הרעיון של העמדת היומנים הקודמים מול אלה שאכתוב עכשיו. אין כבר טעם לרטרוספקטיבה. מה שהיה מת. המחשבות הן של מישהי אחרת, שאני יכולה אולי לחוש חמלה על שנותיה המבוזבזות, אבל כבר לא יכולה להזדהות עמה באמת.

אני אחיה ברגע כשאטייל, ואני חיה ברגע עכשיו. אני אוהבת את מה שניבט לי במראה, ואת הידיים הכותבות האלה. אני מרגישה, ומלטפת, ושורטת, ומחזיקה חזק. בכל חפץ שנקרה על דרכי, בגופי, בעכשיו. אני עוד אשבע, כי את הכוח הזה אי אפשר לעצור. הוא לא תלוי באיש מלבדי. והוא מלא חדווה. ואופטימי עד גיחוך. אז אני מגחכת.

דרג את התוכן: