כותרות TheMarker >
    ';

    ashorer

    הַלְוַאי וְהָיִיתִי יָכֹל לְהַשְׁלִים כֹּל הַחֶסֶר
    הַמְּמַלֵּא יְרֹקֶת סְלָעִים בִּדְמָעוֹת צִפִּיָּה

    ענף זית מסוקס - פרק אחרון

    23 תגובות   יום שישי , 10/8/12, 06:51

     

     

     

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/1148980/

     

     

    פרק א': http://cafe.themarker.com/post/2646675/ 

    פרק ב': http://cafe.themarker.com/post/2651071/ 

    פרק ג': http://cafe.themarker.com/post/2656587/ 

     פרק ד': http://cafe.themarker.com/post/2663308/

    פרק ה': http://cafe.themarker.com/post/2669198/

    פרק ו': http://cafe.themarker.com/post/2673798/

    פרק ז': http://cafe.themarker.com/post/2678001/

    פרק ח': http://cafe.themarker.com/post/2683213/

    פרק ט': http://cafe.themarker.com/post/2688595/

    פרק י': http://cafe.themarker.com/post/2693536/


     

    פרק אחרון

     

     

    ישבנו תחת האורן, אימא ואני. היא מספרת ואני מקשיב. בתוכי חשבתי על סבלה של אימא, על שעברה. לחיות במקום שכמעט ואינה מדברת עם איש ומחשבותיה רק מחשבות על אנשים שהלכו לעולמם.


    אימא המשיכה לספר את הקורות אותה: יום אחד יצאתי לשוק שהיה ליד בית הכנסת ברחוב שמתחת לביתי. לאחר שהתחלתי לרדת שמתי לב ששכחתי לקחת את הארנק ובו התלושים שבהם היינו קונים מהמכולת. חזרתי לביתי ולשמחתי, אני רואה עשרה ילדים מחוץ לחצרי מביטים בילד שנכנס לחצר לקטוף סברס. נהניתי לראות אותם, הבטתי בהם והם לא חשו בי. עיניהם היו מרוכזות בילד הקוטף. הייתי מוכרחה להיכנס הביתה כדי להביא את התלושים. צעדתי לעברם ורק שאלתי מה הם עושים כאן. כמובן שידעתי מה הם עושים, אך בקשתי לפתוח איתם בשיחה כדי שלא ייבהלו. הם כמובן שלא הבינו מילה ממה שאמרתי. אך שמעו את קולי ומייד נשאו רגליהם הקטנות וברחו בצעקות.


    נכנסתי לחצר וראיתי את הילד השובב שקטף סברס. ראיתי שהוא נבהל. לא רציתי שהוא יפחד. אמרתי לו שימשיך לקטוף, אך הוא לא הבין אותי. הוא התרחק ממני בפחד. פתאום הוא מעד ונפל לבור פתוח בחצר ביתי. כמה נבהלתי ומייד עלו בי הזיכרונות עליך בתוך הבור. כל שהיה בתוך התעלה, שב אליי מחדש. ראיתי אותך בתוך התעלה ומעליך חבורה של אסירים משליכה עפר לתעלה.  התקרבתי לקצה הבור וראיתי את הילד בוכה ומפוחד. ראיתי אותך שמוליק ולא אף אחד. אמרתי עכשיו אני אציל אותך. אם לא עשיתי זאת אז, אעשה זאת היום ויהי מה. לא אתן לך להישאר בבור בפעם השנייה.


    התקרבתי לבור ובקשתי מהילד שיאחז במקלי, ענף זית מסוקס ואני אמשוך אותו, אך הילד פחד והתרחק לקצה השני של הבור. התחננתי לפניו שיאחז במקל, ענף הזית המסוקס והוא סירב בבכי.


    בינתיים הגיעה הגננת עם הילדים והיא דיברה איתי. לא הבנתי מה ביקשה ממני. אמרתי לה שאני מוכרחה להציל את הילד והתכוונתי להציל אותך שמוליק. התקרבתי לבור עוד יותר כופפתי את עצמי כמה שיותר והושטתי לילד את המקל, ענף הזית המסוקס והוא מתרחק בבהלה. התחננתי לפניו אך הוא סירב. התאמצתי להתקרב אליו ופתאום, נפלתי גם אני לבור.


    אינני יודעת מה קרה, אני רק יודעת שהתעוררתי וסבתא שושנה מעליי מרטיבה את פניי. נשמתי נותרה בתוך הבור יחד עם הילד. הייתי בטוחה שהילד בתוך הבור ורק אני צריכה להציל אותו. אפילו לא שמתי לב שהמקום היה מלא באנשים מבוגרים שיכלו להעלות את הילד הקטן. בעיניי היה רק אני והילד שבתוך הבור. רצתי שוב לבור והאנשים עצרו אותי. נאבקתי בהם אך הם היו חזקים ממני ואחזו בי. השתוללתי, צעקתי, בכיתי והתחננתי שהילד בבור והוא ימות, אך הם לא הניחו לי, אחזו בי בכוח והעלו אותי לעגלה שלקחה אותי לבית החולים. מאז אינני זוכרת דבר. נכנסתי לחשכה ובחשכה אני רואה אותך בדמות הילד בתוך הבור ואתה מתחנן לפניי שאעלה אותך ואני לא מצליחה.


    כך נותרתי בחשכה הזאת שנים. המראה רדף אותי. כל קול ומראה הזכיר לי שוב ושוב את המראה שלך ושל הילד בתוך הבור. הייתי בחשכה שממנה אין בה קצה אור. עד שהגעת אתה, שמוליק שלי, ואז ראיתי את האור.


    ישבנו מרותקים לסיפורו של שמוליק. סבתא, אימא, אבא,אחיי ואני. כשסבתי לא הבינה דבר מה מסיפורו של שמוליק או שלא שמעה, הייתה מקרבת ראשה אליי ואני הייתי חוזר על דבריו. שמוליק היה עוצר וממתין עד שסבתא הייתה מבינה את הנאמר. סבתא לא הסכימה להפסיד אף לא מילה. היא כולה הייתה מרותקת בגופה ונפשה. חשתי את המתחולל בתוכה, הסיפור השפיע עליה קשות. היא נאנחה והיא דמעה.


    "ומה שלום אימך?", שאלה סבתא.


    "לצערי הרב היא נפטרה לפני שבועיים", אמר שמוליק, "עמדתי לשחרר אותה מבית החולים והקיבוץ הסכים שאביא אותה להתגורר איתנו. הכנו את הבית בעבורה. ערב לפני שהייתה צריכה להשתחרר הייתי אצלה והיא אמרה לי שהיא חשה מאושרת שזכתה לראות אותי ואת ילדיי. היא הוסיפה שהיא חשה חולשה גדולה, אך האושר מכסה על כל החולשות וכל הכאבים. לפני שנפרדתי ממנה היא אחזה בידי וביקשה:


    "שמוליק, יש לי בקשה ממך", עד עתה מיום שנפגשנו עבר יותר מחודש, אימי לא ביקשה ממני דבר ולפתע בקשה.


    "כן, אימא, כל שתבקשי".


    "אני מבקשת שתמצא את סבתא שושנה, תאמר לה שהיא הייתה עבורי אור בחושך גדול ואני חייבת לה את חיי ובזכותה אני זוכה לראות את בני ונכדיי". כמובן שהבטחתי שאמצא את סבתא שושנה ואומר לה את דבריה, אך בליבי חשבתי שיש זמן אחר כך לעשות את זה. לא חשבתי לרגע שאחר שבועיים, אקיים את הבטחתי.


    שבתי לביתי בקיבוץ. כולנו התרגשנו שאימי תבוא אלינו מחר. הקיבוץ הכין קבלת פנים צנועה והיינו ערוכים לקבלה.


    לצערי, בארבע לפנות בוקר התקשרו מבית חולים וביקשו שאגיע לבית חולים. לקחתי את אחת ממכוניות הקיבוץ ונסעתי לבית החולים. בפתח חדר אימי פגש אותי רופאה. הוא סיפר לי כי אימי החזירה את נשמתה לבוראה.


    "לפני מותה היא ביקשה לומר לך שהיא מתה מאושרת ואל תבכה ואל תתאבל", אמר הרופא.


    "לא זכיתי להיות עם אימי", אמר שמוליק, "ילדיי בקושי הכירו אותה, אך אני חש שהחודש הזה שהיינו יחד, היה חיים מלאים ואני מודה לאלוהים על כך. באתי לכאן, סבתא שושנה, במצוות אימי לספר לך את שעברה ולהודות לך על כל שעשית בעבורה".


    סבתי קמה על רגליה בקושי רב וחיבקה את שמוליק.


    "ידעתי שאימך סבלה, ידעתי שליבה מלא כאב וכאבי רב שלא הצלחנו להבין אותה. אם היינו מבינים אותה, יתכן וחייה היו אחרים", אמרה סבתא בהתרגשות.


    שמוליק נפרד מאיתנו והבטיח כי ישוב לבקר עם משפחתו. סיכמנו כי בביקורו עם משפחתו נבקר במקומות שבהם אימו חיה במשך כמעט שנה.


    לפחות עבורי ועבור סבתי נסגר מעגל. אי סגירתו היה מטריד. לדעת שהאישה החיה בשכנותנו היא נעלם. ללא שם וללא יכולת לתקשר איתה. רק סבתא ידעה לתקשר איתה, ללא מילים. ואחר כך נעלמת מבלי לדעת דבר וחצי דבר מה היה לה, מאוד מטריד. זה היה פצע פתוח. בעיקר, התחושה שלא נהגנו בה כראוי. זה לא שהכרנו את השואה בילדותנו. הקהילה שלנו, בטרם עלתה אל הארץ, חשה את כתות הרובים של הנאצים על גבה. לא היה חסר והנאצים היו מצליחים לבצע את זממם גם עם יהודי הקהילה. שמענו סיפורים רבים על הכיבוש הנאצי בצפון אפריקה, על שדידת רכושם ובקהילות מסוימות הספיקו הנאצים לרכז את היהודים בגטאות. רבים מתו בשיטתיות נאצית. למזלנו הרב, הם לא הספיקו. אבי מספר כיצד כילד הלך בערב שבת לבית הכנסת ולרגליו נעליים חדשות שקנו לו ממש היום. הוא היה מאושר בהם ולאחר כל כמה צעדים היה עוצר לנקות אותן מהאבק. והנה אחת הפעמים שעצר והוא התכופף לנקות את נעליו, חש חבטה נוראית באחוריו. הוא התגלגל ברחוב וראה כמה חיילים גרמנים הצוחקים עליו ואחד מכוון עליו אקדח. למזלו, מבהלתו הוא ברח מהמקום וחוץ מהמכה וההשפלה, הצליח להינצל.


    ידענו על השואה, אך לא יכולנו לזהות את סימניה בקשישה. קהילתנו, קהילה מלאת חסד ובכל זאת, לא ידענו לעשות חסד עם אחת שכל כך נזקקה לכך, ללא סבתא.

    דרג את התוכן:

      תגובות (23)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/1/15 18:22:
      גם אני התרגשתי עד דמעות. תודה
        15/1/15 00:37:
      כתיבה נפלאה. מרתק.
        11/1/15 15:38:

      היי

      אתה כותב יפה

      וצריך הרבה יותר מכמה דקות פנויות בכדי לקרוא...

      בהחלט אחזור ואקרא יותר בריכוז ובעיון.

      שבוע נפלא

      מהדס.

        7/1/15 20:49:

      "התקרבתי לבור ובקשתי מהילד שיאחז במקלי,

      ענף זית מסוקס ואני אמשוך אותו,

      אך הילד פחד והתרחק לקצה השני של הבור.

      התחננתי לפניו שיאחז במקל, ענף הזית המסוקס

      והוא סירב בבכי."

      המשפטים החזקים האלו עוררו אצלי אסוציאציה
      לסיפור תנכ"י האכזרי על הבור של יוסף ואחיו.
      בפרשת השבוע לפני כמה שבועות
      זרקו את האחים יוסף לבור 'ריק'
      שאין בו מים אבל הוא מלא בנחשים ועקרבים
      אף אחד לא הושיט לו מקל ולא ענף עץ זית
      המסמל הושטת יד לשלום - מסוקק או לא מסוקק.
      אך, היה לסיפור התנכ"י הזה אפי-אנד
      כי לאחר גילגולים ותלאות הוא מתמנה
      לתפקיד רם ומציל את העולם כולו מרעב...
        26/12/14 09:58:
      זה עתה נחשפתי לסיפור חיים קשה מרתק ומרגש. אקרא את כל הפרקים כדי לקבל תמונה שלמה.
        18/12/14 23:04:
      סיפור מרגש בהמשכים. טוב הרעיון של הקישורים בהתחלנ לפרקים כי ניתן בקלות לדלג ולהזכר בפרקים קודמים
        22/10/14 08:05:

      כמה צער בסיפור  3>

        6/10/14 14:40:
      קפצתי לביקור וראיתי את סיפורך הסוחף והמרגש. כתיבתך כה נעימה ומושכת, ברורה ומרתקת. תודה
        17/8/14 13:17:

      מרגש ונוגע ללב

      כתיבה סוחפת ומרתקת,

      חיכיתי במתח עד לסוף הטוב והעצוב.

      תודה אשר

      הכתיבה שלך משאירה הרגשה

      אתה חי את המאורעות עם הדמויות,

      זה כישרון מבורך.

        7/12/12 07:18:
      זמן רה לא הייתי בקפה. קראתי את הפרק האחרון. רותקתי כולי. כעת ,מובן שאקרא את שאר הפרקים. כתיבה משובחת ומרתקת.
        15/8/12 09:01:
      אשר, אני מודה לך מאוד על סיפורי החיים שנשזרו אלה באלה - באופן כל כך טבעי, למרות הכול - בקהילתך. מכאן אני מעריצה את סבתא שושנה ואת היכולת שלכם להבין גם בלי להבין. כי באמת, די ב-להרגיש. // ברור לי שהסיפור הזה יישאר אצלי, אִתי, לאורך זמן. // חיבוק ותודה שוב.
        13/8/12 15:59:

      סיפור נהדר. מרגש ונוגע בלב ובנפש.
      היטבת לתאר מסע אישי ואנושי בו מתקלפות שכבות וקליפות עד להתבהרות התמונה והסוף המפתיע.
      לפעמים אדם מחליט ובוחר מתי ואיך למות.

      מלאכת מחשבת יצרת פה.

        11/8/12 16:34:
      אשר יקר, סיפור מאלף ונוגע ללב בכל מילה שבו. אני לא חושבת שהאנשים צריכים להרגיש ייסורי מצפון כי לא הבינו את שפת הישישה, זאת הרגשה של בדיעבד אבל אז אלה היו הימים ופשוט הביאו אותה לסביבה שלא התאימה לה מבחינה מנטילית. היום, כשמביאים עולים חדשים מפזרים אותם בארץ אבל משאירים ביחד חמולות גדולות וזה פותר בעיות רבות. תודה ושבת שלום.
        11/8/12 15:07:

      אשר חברי היקר נשיקה

      תודה לך מעומק הלב,,, הפרק הזה סחט ממני דמעות

      תודה על סיפור מרתק ומרגש - פרי עטך

      * כוכב אהבה ממני

      המשך שבת נהדרת אשר חברי

      אשר יקר, תודה לסיפורך המצמרר והמרגש כאחת. סגר את הפערים שהופיעו בעלילה והאיר את דמותן של גיטל ואת דמותה של סבתך. "האושר מכסה על כל החולשות וכל הכאבים." הצעתי בעינה עומדת. אתה כותב משובח.
        11/8/12 10:37:
      תודה אשר. אי אפשר היה שלא להתרגש מהסיפור. וזה בעיקר בגלל רגישותך המופלאה וכתיבתך הנהדרת.
        11/8/12 07:43:
      סיפור מחלחל, מעורר רגשות מעורבים, מותח ויוצר סקרנות עמוקה. תודה
        11/8/12 00:15:
      מרגש ונוגע.
        10/8/12 22:19:
      אשר, כל כך מרגש, שקשה למצוא את המלים להגיב, תודה גדולה, גדולה על הסיפור.
        10/8/12 17:41:
      במילה מרגש כמעט עד דמעות..
        10/8/12 12:15:
      אשר יקירי, סיימתי את הקריאה עם פנים שנרטבו. לא אוסיף לך הרבה על מה שכבר כתבתי אלא זאת: יש לך נובלה מצוינת, כתובה מעולה והכי חשוב, ערכית מאוד. הלוואי ותצליח לפרסם אותה בבמה חשובה מקפה דהמרקר. העברת אותי חוויה חזקה מאוד.
        10/8/12 09:50:
      תודה אשר...כמו סבתא שושנה, גם אני הייתי מרותקת בנפשי ובגופי עד המילה האחרונה בסיפור המרגש והטרגי ...שוב תודה אשר יקר ושבת טובה וברוכה....סאלינה
        10/8/12 07:51:
      תודה רבה אשר על קובץ הסיפורים המרגש שהעלת לקפה...התבוננות רגישה וכתיבה מרתקת...שבת שלום:)

      פרופיל

      ashorer
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון