כותרות TheMarker >
    ';

    קו התפר

    ארכיון

    על דגלים וגאווה לאומית.

    3 תגובות   יום שישי , 10/8/12, 10:10

    מפעם לפעם, כלומר כל ארבע שנים באולימפיאדה, וכל ארבע שנים בתחרות היורו, וכל ארבע שנים בתחרות גביע העולם בכדורגל, אנחנו עוברים אותו מסלול של בכי ונהי: ווי, ווי, מה קרה לנו, מה היה לנו, אור לגויים, מגדלור התבונה, הגבורה והמהירות, משחררי ירושלים ונשרי הגבעות, שהיינו לפנס כיס עם סוללות רטובות, חרפת השֹוחים, הקופצים והמתחלקים מהקורה. וכבר הכנו את כל הדיו והקולמוסין, את יריעות השמים והלבלרים, כדי לשיר ולהלל, אבל כשהעסק התחרבן לא התבלבלנו ואת האינצ'ים שהתפנו ניצלנו לבכי נורא, לעריפת ראשים והטחת עלבונות בחבורת הספורטאים הסימפטית, שאף פעם, מה לעשות,  לא תהיה חבורת הרצים מג'מייקה.

     

    וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם בשעת מצוקה לישראל, כדאי לנסות ולשאול את השאלות בכיוון אחר: אולי הלקח המוצנע בתחרות שמסתיימת היום, הוא שתם זמנו של פסטיבל הדגלים והמנוני הניצחון?  הם הרי השריד לאולימפיאדה המקוללת בברלין, זאת שעיצבה את הספורט כפי שהוא היום, ושאחריה יצאו הספורטאים על דגליהם ושחטו האחד את השני עד עצם היום הזה. זה לגמרי לא חשוב שלוסיאן בולט הוא מג'מייקה: הפנומן הזה הוא איש העולם, הוא שייך לכולם, הוא מקור גאווה על היכולת לנצח את הרוח במעופה, ולהמשיך לחייך ולרקוד בקצב הרגיי. זאת אותה גאווה שהרקיעה השבוע עם הנחיתה על המאדים, אותה גאווה על  נפלאות הגוגל והאיי-פון, על התרופה לאלצהיימר, אם תבוא. זאת הגאווה ביוצרים ובמוסיקאים, באנשי הרוח ובממציאים המנפצים את חומות העלטה המקיפות אותנו, בימים שבהם העולם עומד בפני שאלות קיומיות המשותפות לכולם - שאלות של אבטלה, וטרור, חלוקת עושר המתכווץ, איכות הסביבה ואיכות האדם.

    ''

     

    לא עטוף בדגל - פרופסור דן שכטמן בשטוקהולם.

     

    הדגל שבו מתעטפים כולם כתכריך של גאווה יוקדת הוא שריד לעבר משום שהוא לא חשוב, בדיוק כפי שרמזו מפיקי ערב הפתיחה באולימפיאדה: אף אחד לא יודע מהו המנון ג'מייקה - אבל כולם יודעים לשיר שיר של הביטלס. את הצליל הזה של היצירתיות והגאוניות צריך לשמר נגד כוחות החושך המאיימים על העולם, תחת דיגלו של אללה או כל דגל אחר. באולימפיאדה של הקיום והיצירה יכול להיות לנו חלק חשוב וגדול. בטקס חלוקת פרס נובל בשנה שעברה בשטוקהולם, (שבו היה לי הכבוד לשבת בקהל)  לא ניגנו את ההמנון הישראלי, אבל פרופסור שכטמן מהטכניון זכה שם במדלית זהב חגיגית על תרומה לקיום האנושי, שהיא גדולה לאין ערוך מזאת של הקופצת למים או השייטת מיפן. אנחנו צריכים לבחור את שדה התחרות המתאים לנו, ולהשקיע בו. צריך לעשות ספורט כי זה בריא, ולשחרר את יכולות היצירה וההמצאה שבנו כדי ששוב יציתו את האור במגדלור, שנראה השבוע חלוש ובלי כוחות, ומהסיבות הלא נכונות. נכון – בטקסי פרס נובל לא מנגנים את ההמנון, ולא מתעטפים בדגלים ורצים איתם במעלה המדרגות לפקולטה, אבל מה שש"י עגנון, ישראל אומן, אברהם הרשקו, עדה יונת, אהרן צ'חנובר, דניאל כהנמן ודן שכטמן עשו בשביל העולם, וגם למען הדגל - אף מתעמלת קורַה לא תעשה לעולם.


    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/5/17 04:41:

      הי

      מעניין מאוד מה שכתבת, אני מסכים עם חלק ממה שנאמר. עם זאת, הפטריוטיות והעשיה למען הדגל מתחילה בכל אחד מאיתנו, במעשים אפילו קטנים כמו להניח דגלונים על שולחן העבודה במשרד, כמו לתלות דגל ביום העצמאות, כמו לרצות לעשות למען המדינה, שם הכל מתחיל ונגמר.

        24/8/12 05:35:

      שונאת כל תחרות ותחרתיות, כשזה לא לשם הספורט הטהור.

        10/8/12 13:31:

      למה זה בכלל הפך לטרנד ישראלי לרצות לנכס הישגים אישיים של אנשים שאפתניים בכל תחום,  כשבדרך כלל הם מצליחים לעשות זאת ללא כל עזרה מהממשלה או תמיכה ציבורית ובמקרים רבים  למרות הכל ואף על פי., גם כמו ההישג של שכטמן שתיאוריית הגביש המחומש שהוא חקר הייתה "חסרת עניין או אפילו נלעגת" בעיני רבים? החום היהודי/ישראלי והצורך לחבק ולהרגיש גאווה בזכות אחרים לא קרתנית במקצת?

       

      פרופיל

      אליעזר יערי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין