כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כתבנו לענייני עניינים

    סיפורים קצרים, ענייני דיומא, מעט יהדות ומסורת, קורטוב ציניות, כתיבה קולחת בטעם פיקנטי.

    האיש מהפינה של הרחוב

    4 תגובות   יום שבת, 11/8/12, 18:26

    שמעון יושב כבר שנים באותה פינה בירושלים, יש לו אחלה ספוט. מרכז העיר, אנשים תמיד עוברים מרצדים מול העיינים והפרנסה..ברוך השם, הוא לא מתלונן. מזונותיו של אדם קצובים לו מלמעלה..בלילה כשקר, הוא מתכסה בשמיכה שמצא בפח זבל. כל החברים מקנאים בו בגלל השמיכה, לכן הוא שומר עליה בארבע עיניים. כזאת שמיכה אליפות בחיים לא ראיתם, פוך מנוצות אווז אורגינל. אלמלא החור הקטן בתחתית, הייתם חושבים שזאת שמיכה חדשה.

    שמעון הגיע לפינה לפני שש שנים, אחרי שפשט את הרגל. אשתו לקחה את הילדה והלכה… הוא לא מאשים אותה, הוא ידע שהיא איתו רק בגלל הכסף, הוא גם לא נפגע כשהיא הלכה. רק חבל היה לו על הילדה, כ"כ אוהב אותה ועכשיו אין לו כסף אפילו לשלם על המזונות. שמעון עצמו לא צריך הרבה, פת במלח, מים במשורה וטיפת ערק לסגור את היום, בשבילו זה די והותר אבל הילדה, מסכנה שכמותה…ומה רצה סך הכל? לקנות לה בובה ליום ההולדת והיא בתמורה, תחייך את החיוך המלאכי שלה ותאמר בקול דק ועדין, "אין כמוך אבא". אך למה לו לשמעון לשגות בשגיונות?? למה לו לדרוש במופלא ממנו? כסף לבובה מעולם לא יהיה לו והזיותיו לעולם לא יתגשמו..עורבא פרחא, חלומות בהקיץ..
    כששמעון הגיע לפינה, עוד לפני שנהיה מקצוען בעסקי השנורר, החברים הבטיחו לו מקום בדירה..הדירה הייתה בית נטוש וכל נדכאי הרוח היו מתאספים אליה בסוף כל יום עבודה. אוסף של עלובי חיים, נרקומנים ושיכורים תחת קורת גג אחת. הוא דווקא די חיבב את הח'ברה מהדירה ויאמר לזכותם, הם לימדו אותו את כל רזי המקצוע אבל הוא לא רצה חברה, הוא נהנה בחברת עצמו והעדיף להתרחק מאנשים. "חכה בסבלנות ויתפנה כאן מקום" אמר לו אלכס השתיין, "הנה 'סתכל על קדוש, הוא כ"כ חזק בחומר. אני נותן לו גג חודש והוא כבר לו איתנו.". קדוש באמת נראה זוועה. הידיים שלו היו מלאות בחורים וסימנים כחולים, הוא שכב על הרצפה מפלבל בעיניו ויד ימינו קשורה בחבל. גם קדוש יודע שהוא סיים את הקריירה, הוא פשוט מנסה לזרז את הקץ..שמעון עצמו התרחק מהחומר. הוא ראה מה זה עושה לאנשים ומן המזרק הוא פחד. אומנם פה ושם הוא פידר באף אבל אין מה להשוות גבוה לבקבוק ערק טוב..

    קדוש מת, את מקומו תפס מישהו אחר ושמעון נשאר בפינה של הרחוב. אנשים כבר התרגלו לראות אותו שם ולפעמים הוא שמע מאן דהוא מדבר בפלפון ואומר: "נפגש בעיר, ליד האיש מהפינה". מילים שכאלו מילאו את ליבו גאווה. הוא לא עוד איזה הומלס שפושט יד, הוא האיש מהפינה..אפילו יש לו קליינטורה קבועה. סבתא זקנה שזורקת מטבע בכל יום, עלם צעיר שבכל פעם שחוזר עם בחורה לרכבו, מפנק את שמעון בעשריה כדי להרשים את הגברת..בקיצור, זהו המקום היחיד ששמעון הרגיש שייך, שהוא הרגיש בו חלק ממשהו. אם חס וחלילה יקרה לו משהו, הפינה תישאר מיותמת ובודדה, הרחוב לא יחזור להיות מה שהיה..
    זה קרה ביום רגיל ולא מיוחד. דווקא הלך לשמעון קלף לא רע באותו היום. איש בחליפה מהודרת זרק לו 20 שקל, בחור השאיר לו ארוחה חמה ובשעות אחר הצהרים, שמעון כבר סגר קופה של 50 שקלים. "יום אסל, יום בסל", הרהר שמעון לעצמו. הוא רצה כבר לפרוש את השמיכה ולישון אך לפתע הופיעה בזווית עינו ילדה קטנה אוחזת בבובה. אמה אוחזת אותה בידה השניה בעוד הילדה קופצת ומדלגת. שמעון הביט בבובה ונאנח. הוא נזכר בילדתו שלו וכמה שהיא רחוקה.. פתאום, תוך כדי משחק, הילדה שמטה את הבובה מבלי לשים לב והשניים התרחקו מהמקום. שמעון קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. הוא לקח את הבובה והחביא אותה עמוק בתוך השמיכה. כעבור דקותיים, האמא והילדה חזרו לחפש את האבידה. "רק עכשיו קנינו אותה? איך הספקת כבר לאבד?", צעקה האמא על הילדה הבוכיה. שמעון הביט בהן ושתק. מצפונו ייסר אותו לשתי קצוות שונים בתכלית. מצד אחד, מסכנה הילדה? במה חטאה??. ומצד שני, למה מה קרה? גם לו יש ילדה ואת הפעם האחרונה שהיא קיבלה מתנה, אפילו שמעון לא זוכר. לבסוף הילדה התיישבה על הרצפה וסירבה לקום. "אני לא הולכת הביתה", היא הודיעה לאמה בהחלטיות של ילדה. שמעון לא עמד בזה יותר. הוא ניגש אל הילדה עם דמעות בעיניים והחזיר לה את הבובה. "עכשיו תגידי לאיש יפה תודה", ביקשה האמא מהילדה מבלי להסתיר את הבעת הסלידה למראה שמעון. "תודה איש", אמרה הקטנטונת והשניים המשיכו הלאה. שמעון לא ידע נפשו מרוב צער. הוא רצה לקלל את כולם והוא רצה שגם לו יהיה כסף לקנות מתנות. הוא רצה להיות כ"כ עשיר, שיהיה לו מספיק כסף לקנות משאית ולמלאה בובות, אולי צי משאיות.. הוא הצטנף בפינה, התכסה בשמיכה וניסה לנמנם. מחשבות על קדוש התרוצצו במוחו, איך שהכל קל לו עכשיו...

     

    האיש בחליפה המהודרת חזר, כנראה מאיזו פגישת עסקים. הוא עבר את שמעון עם חיוך של שביעות רצון. "בטח סגר עיסקה של מליון דולר" חשב שמעון וברך את האיש לשלום. האיש בחליפה כלל לא טרח לענות או להסתכל לכיוון, הוא המשיך ללכת בצעדים מהירים. שמעון נפגע. הוא רצה שהעוברים ושבים יפסיקו לדפדף אותו. הוא רצה שמישהו יועיל בטובו לומר לו שלום. "חתיכת חרא מסריח מכסף, צואה בחליפה", צרח עליו שמעון. האיש הביט לאחור, משך בכתפיו ונכנס למונית, "כזו כפיות טובה של קבצן", ודאי חשב לעצמו. שמעון עצמו הרגיש מבוזבז, נגמר לו החשק לעבוד. הוא פתח בקבוק ערק והתחיל לרדת על המחייה. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/8/12 02:37:
      מעניין הנושא שבחרת לכתוב עליו.
        23/8/12 00:03:
      שמעון המניאק
        11/8/12 22:07:
      סיפור מאד עצוב. אדם שבוחר לגור ברחוב ולקבץ נדבות. אמנם אבי לימד אותי לתת נדבה לכל פושט יד ,ולא לחשוב :אולי הוא סתם רמאי..." אבל המצב הזה הוא בלתי נסבל. העיריה צריכה הייתה למצוא לו סידור לינה וקצבה לקיום.
        11/8/12 19:10:
      יהיה המשך?

      ארכיון

      פרופיל

      gezer1234
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין