עתה, מספר שעות לאחר שאימי נפטרה במפתיע(29/7/2012), אני יתום מושלם – ללא אב וללא אם. אבי נפטר לפני כאחד עשרה וחצי שנים ואז אימי נכנסה עמוק לחיי ותפסה מקום בסדר היום שלי ובמחשבותי. מרגע שהתאלמנה הייתי חייב לדאוג לה מכל בחינה. עד אז אבי עשה זאת, ובהצלחה רבה. זאת מציאות חדשה שיש לעכל אותה מבחינה נפשית והיא דורשת מחשבה באשר לעתיד. חייבים להשלים עם מציאות כזאת שהרי היא אינה ניתנת לשינוי. הרבה נושאים והחלטות נדרשות עומדים על הפרק כתוצאה מהארוע הנ"ל. כמו בעבר כשאבי נפטר, גם עכשיו ניתקתי את כל הרגשות הקשורים לאבלות ובחרתי לעסוק בפרקטיקה – המשך חיי היום יום. בעתיד, כשיתאים לי, אחזור לחשוב בנושא האובדן והיתמות. אובדן הורה מביא לתחושת מועקה שלמעשה אינה מסתיימת. כשמדברים איתי על שבוע אבל או חודש ואפילו שנת אבל (כמקובל אצל רבים) אני לא מבין את הנקודה הזאת. אני אבל על אבי קרוב לשתים עשרה שנים. אין יום שאני לא חושב עליו, על דברים שאמר ועשה, על החיים הקשים שעבר והוא ממשיך ללוות אותי כאילו הוא עדיין חי ונמצא בסביבה. האבל, במקרה שלי, מתחלק לשניים: חלק אחד קשור למות ההורים והחלק האחר קשור לחיים שהם עברו. הורי היו ניצולי שואה. הם עברו שבעת מדורי גיהנום בתקופה ההי, אך גם לאחר מכן היו חייהם מאד קשים במשך שנים רבות. מעבר לזאת היה עליהם להתמודד כל יום בחייהם עם טראומות השואה – עם הסבל והזכרונות הקשים שהשאירו את חותמם, וכן היה עליהם להתמודד עם אובדן יקירייהם שנרצחו. עכשיו כששניהם לא איתנו אני מבכה גם את חייהם הקשים ולא רק את מותם. זה בהחלט לא הגיע להם לעבור חיים קשים כאלה. שניהם היו אנשים טהורי נפש, ישרים והגונים שעשו רבות למען אחרים. הרבה מצוות ומעשים טובים נזקפים לזכותם, ועל כך נאמר "צדיק ורע לו...". ניחום אבלים הינו מנהג מאד יפה וגם מועיל. שיחות הטלפון והביקורים הרבים מקלים ומרככים את הכאב. חברים אמיתיים מושיטים כתף כדי לעזור. זהו מצב המאפשר לבחון את החברים. ידוע שחברות נמדדת בעת צרה. האמת היא שאי אפשר באמת להתנחם, אבל עצם הימצאותם איתי של אנשים אהובים שדואגים, באים ומתקשרים, עושה טוב בנשמה. ואכן, למזלי הרב, בורכתי בכמה ידידי נפש אמיתיים שהיו והינם איתי ברגעים הקשים. עכשיו היתמות מושלמת. ללא אב ואם החיים בוודאי שיהיו שונים. הוואקום שנוצר בתחום ההורות, גדול ונצחי. המצב הזה מאד מחזק לי את השקפתי באשר לאי הבאת ילדים לעולם. לשם מה להביא ילד לעולם אם בסוף הוא ימות? לשם מה להביאו לעולם שמבטיח לו חיים רוויים בבעיות, צרות, טראומות ויתמות כמו שאני חוויתי בחיי? ומה הלאה? החיים חיבים להמשך. חיבים להמשיך לתפקד, לעבוד ולהנות מהחיים. חובה לשמוח ולעשות את הדברים המהנים ולהשתדל לבנות חיים איכותיים. זה לא ישנה את העובדה שפינה גדולה בלב תמשיך לכאוב ולזכור את אלה שנעלמו מחיי. שקיעה בדכאון אינה פותרת כל בעיה ובוודאי שלא תחזיר את המתים לחיים. השלמה עם המצב והסתכלות קדימה היא הדרך הנכונה בה יש לנהוג בעת הזאת.
|