האירועים הביטחוניים האחרונים גרמו לי להבין: לעבור לגור בנגב, לבנות ישוב חדש, ולהקים ארגון חברתי מוצלח זה כנראה לא מספיק כדי לשנות את המציאות במדינה. ואני מאשים.... את עצמי!
פורסם: אוגוסט 2012
הפעם הראשונה בה מצאתי את עצמי מוטרד ממצב העם והמדינה היה בגיל 15, בזמן מלחמת המפרץ. גרתי בפתח תקווה, וליד הבית מצאתי חלק ממנוע של סקאד. אז המציאות טפחה על פני. הבנתי שהחיים הם לא וירטואליים וקורים במסך, שהמציאות היא כאן.
ולקחתי על עצמי לנסות לתקן את המציאות הזו. עברתי לנגב עם המשפחה, הקמנו ישוב חדש, וארגון שכל מטרתו לפתח את הנגב והגליל. המשכתי הלאה, עם אשתי ובנותיי, לעומק הנגב ולעומק הסוגיה החברתית הבלתי פתורה של עיירות הפיתוח, ונעשינו חלק ממשפחת תושבי ירוחם בשנתיים האחרונות. אבל כל זה כנראה לא מספיק.
אני מאשים. את עצמי!
אני מאשים את עצמי שאני עומד מנגד ורואה מחאות על מחיר הקוטג' או על בתים יקרים באזור גוש דן ואני לא מוחה על המציאות בה אחיי סופגים במשך יותר מעשר שנים אלפי רקטות. אני מאשים את עצמי, על כך שהצלחתי להירדם ביום ראשון בלילה, בזמן ששלוש המשפחות החדשות שעברו לגור בקיבוץ סופה שבחבל עזה, בסיוע של תנועת אור ושל הקיבוץ המדהים, נקלעו למציאות חיים חדשה ונוראה אותה קיבלו עם הבית החדש.
אני מאשים את עצמי, שלמרות הצלחותיה של תנועת אור להביא 25,000 איש נוספים לפריפריה בעשור האחרון, בפועל המצב הכלכלי-חברתי-ביטחוני לא השתנה. אני מאשים את עצמי שאני לא דופק על השולחן או מעיף אותו ואומר: לא ייתכן שיש אזרחים סוג ב' ו-ג' שחיים בפריפריה. כל זאת בזמן שהמהומות על נטל השוויון כלל לא מכוונות למען השוויון אלא למלחמה בחרדים.
אני מאשים את עצמי, שנהייתי נחמד מידי ופוליטיקלי קורקט עם השנים, ושאני מסכים לחיות עם המציאות השקרית, עם התקשורת שרחוקה מהאמת ומהמציאות, ועם חוסר החזון והמדיניות, כמו גם חוסר המקצועיות, והתוצאות הדלות והבינוניות של רוב נבחרי הציבור שלנו.
אני מאשים את עצמי...שאני מאשים את עצמי, ואין היום מספיק אנשים שמאשימים את עצמם. האשליה היא כזו ש"כולם מעולים ועושים הכל בסדר", ואז הכל מתפוצץ לנו בפנים.
אבל זו גם התקווה שלי. כי מי שמאשים את עצמו, לא ינום ולא ישקוט עד שהמציאות תשתנה ותשתפר. מי שמאשים את עצמו הוא גם ימשיך לפעול ללא לאות, וללא מעצורים, עד שהמציאות תתוקן, עד שייבנה העם, עד שיהיה טוב בארץ ישראל.
רוני פלמר, מנכ"ל תנועת אור |