אני לבנה. גרה בחבל לכיש. אומרת לכם אפילו שבבית של תלוי עדיף לא להזכיר חבל, אז תלוי מי התלוי ולמה הוא תלה את עצמו. לא חראם? השאיר אלמנה וחובות ושתי ילדות קטנות. כי אין דבר יותר גרוע לבנאדם מאשר החקלאות הישנה שמוצצת ממך הכל ולא נותנת כלום בחזרה. עד שבא טוויטו, שתל שורות של פרחים ושינה את הגורל שלנו. אנשים קוראים לי לבנה הפסיכית כי אני מדברת כל הזמן אם יש מישהו וגם אם אין. הבת שלי, כלנית, אומרת שאני פסיכית גם אם הייתי שותקת. היא אכזרית, כלנית, חדה ועוקצת עמוק. הייתי צריכה לקרוא לה ציפורן חתול. לכל הבנות שלי קראתי בשמות של פרחים: שושי, כלנית ורקפת. אנחנו לא מגדלים כאלה בחממות. בחממות אנחנו מגדלים גלאדיולות, ליזיאנטוס וגרברות. פרחים של יום שישי ופרחים לייצוא. אני באמת פסיכית, הולכת וחוזרת מברזילאים. זה בית חולים אבל השם שלו הוא כמו ברזלים שסוגרים לך את השיניים שתפסיק לדבר ולאכול ויש לך טעם של חלודה בפה. והבית חולים הוא באשקלון. עיר של פלישתים. הסתובבתי שמה בין הפלישתים שפישטנו את השטינה שלהם ברחוב, אז החזירו אותי בטכסי ספיישל כמה פעמים. אחרי הפעם הראשונה באמת חזרתי לחבל לכיש ושמו לי קרוואן בשדה. שאם אני אחליט עוד פעם לרקוד בלי בגדים, זה יהיה כמו שאני מתאמנת להופיע כי אני אומנית או משהו שצריכה שלא יפריעו לה. וזה גם מסביר את הלכלוך. ואת זה שגירשו את מי שהייתי מזדיינת איתו בחזרה לבית שלו ברצועה. וזה היה לי כמו מכות ברצועה. בראש יש לי תמונות של רצועות וחבלים, שקושרים אותך בידיים ורגליים וטעם של חלודה.

כיום יש לנו רק תאילנדים. לטוויטו לא אכפת שהם יסתכלו עלי רוקדת. אני חושבת שלא מעניין אותם בין כה. כולם רואים טלוויזיה. מסתכלים על בחורות בטלוויזיה. בשביל זה טוויטו קנה צלחת ששמו מעל הבית, שבערבים מהבהב דרך החלונות ומעצבן את החושך שמכסה את השדות. אני זוכרת את הערבים שהיו מעשנים את הסיגריות שלהם ומדברים לתוך הלילה בקול נמוך שמלטף את הגוף. מופע הגחליליות של הסיגריות והקריצות של הכוכבים בשמים השחורים, זה היה עושה לי חשק להזדיין חזק, שכל מכה תביא לי זרם עד הראש. כן וכן וכן וכן עד שייצאו לי זיקוקים.