פתחתי את העיניים.אפלה.מה אני עושה עם עצמי?המשכתי לשכב.בלאו הכי אין מציאות אחת .ואם יש אז היא משתנה בקצב על-אורי.מתוך נקודת מוצא אחת אפשר לטייל באין סוף מסלולים.כך שהכול פתוח. משעמם .הטלתי את מימי.המראה באמבטייה הסיטה מבטה ממני.מגעיל.שפתי מים בקומקום.הכנתי על השיש צנצנת קפה.ספל אחד.סוכרזית.חלב דל שומן.המחשבות נדדו למדבר.סובבתי את המכסה של צנצנת הקפה .הקומקום שרק.קראתי למחשבות לשוב לדיר.מזגתי את המים הרותחים אל העיגול.גם לספל וגם לצנצנת יש פתח מעוגל.הגוזל פנה למקל שקצהו נצבע אדום במקום לבחור במקור -אמו החסידה.הלך קפה במחיר מבצע .דשדשתי לספה.מוות פסיבי.זבוב חיפש בחלון דרך מילוט.האורן קמל.העורבים עזבו אותו כי מט לנפול.הדרקון הציץ עלי וירה מפיו אלומת אש.הגבות כבר לא עוצרות את טיפות הזיעה.השן כואבת.השפלתי מבטי בפני הזיקנה. על שטיח ירקרק ישב ילד קטן.מכנסי פיג'מה קצרים.גב שרירי חשוף חום ללא מתום.הוא הביט בבוב ספוג ופרץ מדי פעם בצחוק.הריסים נעו כשיבולים ברוח.הוא הרבה להחליף תנוחות.פעם צפה בסרט בשכיבה על הבטן ופעם מתוך הזווית ההפוכה .הוא הלך כסרטן לאחור כדי לא להפסיד פריים והגיע לשולחן,לקח עוגיית שוקולד, והתיישב וצפה וכרסם.לא מפזרים פירורים בסלון.הוא התעניין במיטבע שיניו בעוגייה המתמעטת. כשגמר הוא לקק את שפתיו ואת כפות ידיו וחזר ותיישב על השטיח."בוא שב לידי קצת",אמרתי.הוא בא כהולך אל ארגז חול.ענין רגיל. לא טוב לא רע.נחמד."יותר קרוב",אמרתי ,והוא נצמד אלי."אתה תתגעגע? ", שאלתי. "רגע" ,אמר, וכשהסרט נגמר והכותרות גלשו מטה נזכר."די" ,אמר ,"די מה?" שאלתי, "אני די אתגעגע".אמר. |