כותרות TheMarker >
    ';

    זכויות הגבר בישראל

    מדינת ישראל נשלטת ע"י דיקטטורה פמיניסטית. ארגוני הנשים שולטים במדינה באופן מוחלט בכל תחומי החיים ומכתיבים כל דבר בכוח, בצנזורה כבדה, סתימת פיות ושטיפות מוח המוניות דרך אמצעי התקשורת.

    ארכיון

    אבות מושחרים - לא, לא כולנו פדופילים ורוצחי ילדים

    0 תגובות   יום שלישי, 14/8/12, 11:17

    באתר "גלובס" התפרסמו לאחרונה שני מאמרי דעה, של שתי עורכות דין, שהציגו אבות כמפלצות מסוכנות, או מפלצות מסוכנות בפוטנציה, מעצם היותם גברים

    פורסם ע"י גיל רונן, אתר 'גלובס', 01/08/2012


    ''

     

    כגבר ואב לשני ילדים, בן ובת, חשתי מועקה כשקראתי את מאמריהן של עו"ד רות דיין וולפנר ושל עו"ד ורדית אבידן, שפורסמו באתר "גלובס". המאמרים דנו בשאלה: האם ניתן להאשים עובדות סוציאליות בכך שלא צפו מראש רצח שלילדים בידי אבותיהם? עו"ד דיין טענה שלא, עו"ד אבידן טענה שכן. אבל מה שגרם אצלי למועקה משותף לשני המאמרים: התחושה שקיבלתי מקריאתם היא שאבות הם מפלצות מסוכנות, או מפלצות מסוכנות בפוטנציה, מעצם היותם גברים.


    הכותבות הביאו דוגמאות להורים שרצחו את ילדיהם - פשע שלדעת רובנו אין נורא ממנו. הן התייחסו ל-3 רוצחים: איתי בן-דרור, אסף גולדרינג ואלי פימשטיין. מדוע נבחרו דווקא המקרים הללו, ומדוע מצאו לנכון שתי הכותבות להתייחס רק למקרים שבהם אב רצח את ילדיו?


    הרי היו לנו בשנים האחרונות לא פחות מקרים שבהם אימהות רצחו את ילדיהן. עורכות הדין יכלו להזכיר במאמריהן גם את מיכל אלוני, רגינה קרוצ'קוב, אולגה בוריסוב ומארי פיזם. ובכל זאת, בחרו להביא אך ורק דוגמאות גבריות.

     

    אילו היתה זו הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה כזו, הייתי זוקף אותה ליד המקרה. אולם ההטייה הזו מוכרת מאוד לכל מי שעוקב אחרי הפרסומים בנושא. התחושה העולה מקריאת רבים מהמאמרים שנכתבים על נושא הגירושים ועל סכסוכים במשפחה היא שאיזשהו כוח נעלם, איזשהו מניע שאיננו יכולים לדמיין אותו, גורם לבעלי טור - ובמיוחד כאלה הקשורים לתעשיית הגירושים - להתייחס לתופעות שליליות שונות כאילו הן אפשריות רק אצל גברים.


    לא רק על רציחות ילדים מזוויעות מדובר, אלא על אלימות לכל סוגיה. הנטייה המובהקת של כותבות וכותבים רבים היא לייחס את תכונת האלימות - שהגדרתה הורחבה בשנים האחרונות, והיא כוללת עתה גם אלימות רגשית, מילולית ואפילו "אלימות כלכלית" - אך ורק למין הגברי.


    מכיוון שהטורים של עוה"ד דיין ואבידן עסקו בפגיעה בילדים, אציין כי הסטטיסטיקות הרשמיות בארה"ב, כמו גם סטטיסטיקות של אל"י והמועצה לשלום הילד בישראל, מראות דווקא כי אימהות מעורבות פי שניים מאבות באלימות כלפי ילדים, כולל התעללות פיזית קשה.

     

    יש משהו לא רציונלי, לא מובן - אפילו מפחיד - בנטייה של כותבים שונים להתעלם לחלוטין מהמציאות הזו ולהתייחס לרוע כאילו הוא תכונה גברית במהותה. רוע, רבותיי, הוא תכונה שוויונית לחלוטין. ישנם אינספור סוגי התעללות, אך גם התעללות באמצעות אלימות - פיזית ואחרת - אינה נחלתם הבלעדית של גברים. וזה על אף שגברים יותר חזקים פיזית. ההשוואה הזו בין גבריות לאלימות פשטנית, ומי שבודק אותה לעומק רואה שהיא מופרכת.

     

    חשוב לזכור כי גברים, לפחות בתרבות היהודית והמערבית, מחונכים מגיל צעיר שאסור להרים יד על בנות. בגיל בית-הספר, בן שמכה בת הוא מושא ללעג. בעל שמכה את אשתו בזוי בעיני רוב החברה, ואם הוא בכל זאת שוקל להרים עליה יד, הוא יודע שהוא עלול להסתבך בפלילים ולאבד את עולמו. לפיכך, גם אם הוא חזק יותר פיזית וגם אם לא חונך כראוי לכבד נשים, הרי שיש גם כוחות חזקים, תרבותיים וחוקיים, הפועלים להרתיע אותו.

     

    סטטיסטיקה היא תחום מתעתע, שקל מאוד לעשות בו שימוש לרעה. הסטטיסטיקה על רציחות בנות זוג, במיוחד כאשר היא מנופחת בעיתונות, תורמת לדימוי שלילי ורצחני של הגברים כולם. זאת, למרות שמדובר, בשנה ממוצעת, ב-10 עד 20 מקרים, כלומר, באוכלוסיית רוצחים שמהווה פחות מאלפית אחוז מכלל הגברים (פחות מ-1 ל-100,000).

     

    יש גם, בשנה ממוצעת, לפחות מקרה אחד או שניים שבהם אישה רוצחת את בעלה. האם ההפרש מראה שגברים הם קילרים ונשים אינן כאלה? לא בהכרח. בארצות-הברית, לדוגמה, הסטטיסטיקה הרשמית מראה כי נשים מבצעות כ-41% מרציחות בני הזוג. מאוד ייתכן שהסיבה לפרופורציה השונה בישראל היא, פשוט מאוד, שבארה"ב יש לנשים גישה קלה מאוד לנשק חם, מה שמנטרל את הנחיתות הפיזית שלהן מול הגברים.

     

    אבל בואו נשים בצד לרגע את הסטטיסטיקות השלילות הללט ונביט בתופעה אחרת, הפוכה כמעט: כאשר אזרחים - גברים, נשים וילדים - נקלעים למצבי סכנת חיים, ועובר אורח מזנק להציל אותם, האם אותו עובר אורח הוא בדרך-כלל גבר או אישה?

     

    רובנו נסכים שבדרך-כלל זהו גבר.

     

    כאשר נערה טובעת בים או בירקון, כאשר משפחה זועקת לעזרה מתוך בניין בוער - ומישהו נכנס פנימה, מסכן את עצמו ולפעמים אף מוסר את נפשו בכדי להצילם - האם גם בסטטיסטיקה הזו הגברים לא מככבים?

    אם מוסיפים לסטטיסטיקה את שיעור ההתנדבות לתפקידים מסוכנים - במשטרה, בצבא, במכבי האש ובכלל - הרי ששיעור ההתנדבות של הגברים ונכונותם לסכן את עצמם להצלת האחר הוא גבוה במיוחד, ושיעור הגברים שנפצעים ונהרגים במסגרת ההתנדבות הזו אף הוא גבוה מאוד לצערנו.

     

    אתם רואים, אם כך, שאפשר להשתמש בסטטיסטיקות גם בשביל להשחיר וגם בשביל ההיפך מזה. גם בכדי לצייר גברים כרוצחים וגם בכדי לציירם כגיבורים.

     

    אם כוונותיי היו רעות, אולי הייתי מנסה להשתמש בסטטיסטיקה הזו בכדי לטעון כי נשים הן פחדניות, או אנוכיות, או משהו מהסוג הזה. אבל אני אוהב נשים, ואני גם לא חושב שיש לי זכות לעשות הכללות שכאלה לגבי אוכלוסייה כה גדולה.

     

    אני כן חושב צריך להיזהר מאוד מסטטיסטיקות, ושיש להקפיד לא לעשות בהן שימוש חלקי ומעוות באופן שישחיר מין שלם; מין שרובו הגדול מורכב מאזרחים טובים, שהם גם האבות, האחים, בני הזוג והבנים של כולנו.

     

    ■ הכותב הוא עיתונאי ומייסד שדולת המשפחה ("הפמיליסטים") –www.abaveima.org.ilהעמותה פועלת לחיזוק והטמעה של ערכי המשפחה, הכוללים גם את זכויותיהם של אבות ואת הזכות של ילדים לקשר טוב עם אבותיהם.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      jack_nukem
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין