תשמעו.

יש פה איזה 1,422 מילה, כולל ה”תשמעו”. קחו אוויר ותשקיעו את החמש דקות האלה בשבילי, כי אני מבקש יפה. אני לא אגיד שאם לא אז אני שורף את המועדון כי נהיינו קצת רגישים עם הצתות בזמן האחרון, אבל מצד שני אתם גם לא חייבים לדחוף אותי לפינה. אז הנה. סיפור.

בצהרי יום חם אחד לפני חודשיים בערך אני פוגש שניים בבית קפה, עומר ויפתח. לפי המשקפי שמש על השולחן הם מבינים עניין. לא יפים כמו שלי אמנם, אבל השניים, מסתבר, הם עורכי דין ואני מעצב. לא כוחות.

כך או כך, אני מבקש רשות למדוד את המשקפיים, כי יש לי עיניים גדולות, ותוך כדי כך אני מראיין אותם לאט לאט. אנשים. אחד מרחובות אחד מרמת אפעל, ממש כמו שאני מנצרת עילית רק עם קצת יותר מזל. היו פה היו שם, נהיו עורכי דין. 

בקיצור - נפגשו בהתמחות, גמרו התמחות, פתחו משרד משלהם, עשו מה שעורכי דין עושים - ואז הגיעה אליהם יום אחד בקשה לעזור לעציר מנהלי אחד מאפריקה. מה שאנחנו קוראים פליט ושר הפנים קורא מסתנן.

מקום גדול, אפריקה. לפי הערכה של האו”ם מהראשון ביולי האחרון, חיים שם מיליארד ושבעים מיליון ומשהו בני אדם בחמישים ושבע מדינות. ניגריה מובילה את הרשימה עם 166 מיליון, איזו קבוצת איים הנושאת את השם הנפלא ‘סנט הלנה, אסנשיין איילנד וטריסטאן דה צ’ונה’ סוגרת את הרשימה עם 5,661 אנשים.

הרבה אפריקאים לא טוב להם. גם לי לא תמיד טוב, אבל אחרת. יש שם המון אנשים שה’לא טוב להם’ הוא סכנת חיים של ממש, מאלף ואחת סיבות. אפשר למות שם מרעב כמו כלום, אפשר לבחור באחת ממגוון נאה של מחלות, שחלקן אמנם לא חשוכות מרפא, אבל זה לא בדיוק שכל אפריקאי שקם בבוקר עם כאב גרון רץ לרופא. כי אפילו שהאפריקאים מפורסמים ביכולת שלהם בריצה למרחקים ארוכים - אישית אני הכי אוהב את הסיפור על האתיופי אבבה ביקילה, שלקח מדליית זהב במרתון ברומא 1960 יחף, ואז עוד אחת בטוקיו 1964 - הרי שרובם לא יכולים לרוץ את המרחק שבינם לבין הרופא הקרוב ביותר. אילו יכלו, בטח כבר היו מחלימים בדרך, כי רבאק, כמה ימים כבר כואב לבנאדם הגרון?

בקיצור, יש רעב, ומחלות משתוללות, ויש פוליטיקה - אפשר שיהרגו אותך מכל כך הרבה סיבות בין-שבטיות ובין-אזוריות ובין-מדיניות שם באפריקה, שזה ממש לא בראש סדר העדיפויות של אף אחד מאיתנו להיות אפריקאי, תאמינו לי. 

אז מעת לעת, בזמן שאנחנו מחרפים נפש על מחיר הקוטג’, מישהו בדרפור או באריתריאה מבין שמוטב לו להתחפף אם הוא רוצה להמשיך לחיות, כי בבית זה לא הולך לקרות.

אז אנשים קמים ומתחילים ללכת. אוספים את מה שאפשר, שזה בדרך כלל קצת דולרים, עוזבים הכל ולא מביטים יותר לאחור. נסים על נפשם, ליתר דיוק.

וזה לא שהדרך היא איזה טיול ברוטשילד עם חניית ביניים לקפה בשדרה.

אריתריאה, לדוגמה. אם היינו ציפור והיינו עפים בקו ישר מאריתריאה לישראל, זה היה קו של 1,840 קילומטר, שזה מעט יותר ממסע כומתה של הטובים בצנחנים, ובטח יותר מהעשרים ותשע קילומטר שצעדתי פעם מנצרת עילית לקיבוץ בית השיטה כדי לבקר חברה שלי לכמה שעות ולחזור אחכ באוטובוס דרך עפולה, כולל פלאפל גולני.

העניין הוא, שאם החלטתם להסתלק מאריתריאה ואתם לא ציפור, הדרך מעט יותר ארוכה, משהו כמו 2,300 ק”מ, לא שזה ממש משנה. ולא רק שהיא יותר ארוכה, היא גם עוברת לאורך כל הצד המזרחי של סודן ומצרים, לאורך ים סוף, עד שמגיעים לסיני. ואפשר לחשוב שסיני זו הישורת האחרונה, אבל גם זה כבר מזמן לא גן עדן.

ולא רק שהדרך מדברית וחם ומזיעים נורא. יש לאורכה בעלי אינטרסים - חיילים מצבאות שונים, סוחרי אדם וסתם כאלה שאומרים ‘לא תעבור פה בלי לשלם’, ואז אתה משלם ובכל זאת לא עובר שם כי לא בא להם, וחוטפים ומוכרים אותך מיד ליד. שלא לדבר אם אתה במקרה אשה או ילד, ואז ברגע אתה נהיה גם אובייקט שאפשר לעשות בו כל מיני שימושים, שאמנם לא הייתי רוצה להשתמש במילה ‘מיניים’ לתאר אותו, כדי לא להפליל את המיניות כולה בעולם, אבל בכל זאת לא עולה לי מילה טובה יותר כרגע, אז אגיד ‘שימושים מיניים’, ואשאיר לדמיון שלכם לפעול למקומות הכי איומים ונוראים שאתם יכולים לדמיין, ובכל זאת אקווה בשבילכם שהדמיון שלכם הוא לא עד כדי כך פרוע. כי פרוע שם. נורא.

וכל זה לפני שאתם מצליחים להגיע לגבול הארץ המובטחת.

עכשיו. אנחנו, בארץ המובטחת, באמת לא אשמים בהכל. בסך הכל איתרע מזלנו להתיישב במקום המערבי-לכאורה, הדמוקרטי-לכאורה, הראשון שכל מיני אנשים מאפריקה יכולים להגיע עד אליו, אם עברו את כל המסלול מכשולים, ולהתדפק על דלתו. וזה תוקע אותנו. להלן “בעיית הפליטים”.

אבל אין ברירה - צריך לעשות החלטה. לבדוק, למיין, לסנן. אולי מישהו עשה חתיכת דרך מטורפת, כי לתפיסתו מישהו מאיים לערוף את ראשו שם מאחור בבית, בגלל שיוך אתני או מכל מיני סיבות אחרות. והוא מגיע, דופק בייאוש על הדלת ואנחנו - אטומים. לא שואלים שאלות, לא מבררים. אולי לא כל אחד הולך 2,000-3,000 ק”מ רצופי סכנות רק בשביל לזמבר אותנו? אפס. לא מציצים אפילו דרך חור המנעול. נכון, אולי בכל זאת יש ביניהם אופורטוניסטים חסרי תקנה שבאו להנות מכל טוב הארץ - למשל מכל זוגות האופניים שלי - הרי אף אחד לא מבטיח שכל שחום עור שבא מאפריקה הוא איזה מבקש מקלט אסיר תודה. צריך לברר.

אבל אז קמנו אנחנו, מדינת ישראל, ואמרנו - זין נברר. 

זין ניתן להם להיכנס, זין ניתן להם להישאר, על הזין הסכנת חיים שלהם. הם לא משלנו, ואם הם לא משלנו - הכל על הזין. באופן מעניין הצלחנו לסובב את הטרגדיה הלאומית שלנו ולהוציא ממנה את המסקנה הכי לא אנושית שאפשר - אף אחד לא עזר לנו, זין נעזור עכשיו למישהו אחר. שימותו.

ובכל זאת הם באים. אז מה נעשה? אז חלק מהם נדפוק בדרך ונחזיר אותם לידיים של המצרים. “החזרה חמה” קוראים לזה, ואני עוד אגלגל לכם סיפור על החזרה חמה באחד הימים הקרובים שיעשה לכם קר בכל הגוף. אחר כך נבצר את עצמנו כמו שאנחנו כל כך אוהבים, ואז לא נידרש בכלל לעניין הזה של ההחזרה החמה, שבכל זאת עלול עוד לשבת על איזה זרזיף מצפון לאיזה שבריר שנייה - “שניונת” כמו שהבת שלי אומרת לי כשאני צועק לה שעה שתבוא כבר לאכול. ובסוף נכלא את אלה שכבר עברו, ונחכה.

למה נחכה? הס, אין תשובה.

וככה עצורים איזה 3,000 איש בקציעות וסביבותיה, שנתיים, שלוש. מחכים.

למה מחכים? איש לא יודע. הם לא יודעים, וגם אנחנו לא. אבל מחכים. כמו שאמרו בסיפורי פוגי - מעבירים את הזמן כדי לפנות מקום לזמן אחר.

צחוק צחוק, אבל בואו לא נתבלבל. הנה עובדה יבשה - לאלה קוראים ‘עצירים מנהליים’.

‘עציר מנהלי’, ביטוי שרובנו מכירים מעולם הכיבוש הנאור, הוא בנאדם שמוחזק במעצר מבלי שהוגשה נגדו תלונה באופן רשמי, מבלי שיידע במה הוא מואשם, ללא משפט, וללא זכות לקבל ייצוג וסיוע משפטיים מהמדינה. ממש זיפת.

מה שמעניין זה, שאם נגיד מישהו מאיתנו רוצח, או אנס, או פדופיל רחמנא ליצלן. אם נגיד מישהו מאיתנו דחף איזו ילדה קטנה לחדר מדרגות אפל ואנס אותה. מגיע לו וכולנו ייצוג משפטי. סניגוריה ציבורית, קוראים לזה.

ככה זה. וזה בסדר. ככה מנהלים מערכת חברתית שפועלת על פי אמות מידה הומניסטיות ודמוקרטיות. ככה מביאים כל מקרה לידי עשיית צדק, שומרים על החברה מפני המאיימים לפגוע בה ומענישים כחוק את הראויים לעונש תוך מאמץ לשמור על גבולות חירותו של אדם ולפעול בעניינו ללא משוא פנים. ככה בונים חומה. חולה על קלישאות מהמרחב התרבותי המקומי.

אבל הכושים - שיירקבו.

ואז אני פוגש את השניים מתחילת הסיפור, אלה עם המשקפיים. בשלוש השנים האחרונות הם טיפלו בקרוב למאה מקרים. כל מקרה זה הם ואיזה פליט או פליטה - לפעמים בשביל הפיקנטריה גם עם ילד קטן - נגד המדינה. שהחליטה לא להתעסק עם זה ולא לאפשר לאף אחד להתעסק עם זה - להקשות, להכביד, לסרבל, ולפעמים גם לפעול נגד צו בית משפט, או אפילו לחפף מפה מישהו בזמן שדיון בעניינו נמצא בבית הדין הגבוה לצדק. 

שנה עד שלוש טיפול בכל מקרה. סיוט. אבל מה - ברוב המקרים הם זכו.

זה כבר כמה שבועות שאנחנו עובדים על הקמפיין שנתחיל לגלגל מעכשיו. האנשים האלה, שנקראים עמותת “אנו פליטים” מוכרחים להגביר את כמות המקרים שהם מצליחים לטפל בהם. רוצים לעבוד יותר ולהעסיק עוד עורכי דין. לתקן משהו. ובשביל זה הם צריכים את עזרת כולנו. 

בשבועות הקרובים אני אתיש אתכם עם זה כמו שאני יודע, ואתם תקחו בזה חלק. אני אביא לכם סיפורים, ואכיר לכם את האנשים ואת אלה שאיתם, וגם קצת עובדות, ואתם תגלגלו את הקמפיין הזה כמה שיותר, בתוך ומחוץ לפייסבוק - מספרים שגם שם חיים אנשים. לא יותר מזה. לא מבקש מכם לצאת מהבית, רק חשבון נפש קטן שיראה לכם שזה המעט שאנחנו יכולים לעשות כדי שנהיה מתוקנים יותר, אנושיים יותר, כדי שיהיה לנו סיכוי למשהו כאן במקרה שביבי לא יחסל לנו אותו קודם.

אתם תקחו בזה חלק כי אתם חייבים לעצמכם. ואם אתם לא מרגישים שאתם חייבים לעצמכם אז מצדי שתרגישו שאתם חייבים לי. מבחינתי זה הדיל בינינו. מעורבות הדדית. תגידו לעצמכם: המסכן כל כך התאמץ, נשים לו עשר-עשרים שקל, שלא יבכה. לא מעניין אותי מאיזו סיבה אתם משתפים פעולה. מעניין אותי שתשתפו.

אופרציה הכי פשוטה. אל תעזבו אותי לבד בחושך.

תודה. להב

יש דף פייסבוק של אנו פליטים ויש לינק לדפי תרומות בעברית או באנגלית, לפי המצברוח שלכם, ויש לינק לאתר העמותה באנגלית, ממנו ניתן להוריד פי.די.אף של כל הקמפיין שרץ כרגע בחו"ל.