קודם כל הבהרה כמה שאלו אותי בעקות הרשומה הקודמת למה לא נקטתי בצעדים יותר חמורים  ובכן היתי צריך לנקוט בצעדים חרפים אבל היתי אז ילד למרות שזה היה רק לפני 6 שנים ונתתי לאנשים אחרים להחליט עבורי החלטות היום בדיעבד היתי נוהג אחרת בצורה יותר אסרטיבית ועכשיו להמשך הסיפור אז כמו שאמרתי ברשומה הראשונה שהגעתי לכיתה ז דווקא הילדים בכיתה שלי פיתחו איתי קשרים ונעשו ניסיונות מעטים  מדי לטעמי אבל הרגשתי סוף סוף קצת תחושת שייכות  והאטימות הגיע דווקא מהצוות הפדגוגי בחודש מרץ של אותה שנה התקיים טקס בני מצווה שבו כל השכבה השתתפה מי בקטעיקרינות מי בקטעי משחק מי בקטעי שירה וכל השכבה השתתפו בשני ריקודים אני  כידוע לא יכול לרקוד ושהתחילו החזרות אמרו לי תנסה לרקוד ולא היו מוכנים לתת לי קטע קרינות בטענה מגוחכת לגמרי שיש לי בעיות דיקציה וש שורקת שידרו לי מסר או שתרקוד או שלא תשתלב בכלל ואני עד היום לא מבין איך ילד  נכה יכול לרקוד בין 150 ילדים ראיתי את החזרות ופשוט נקרע לי הלב בתגובה החרמתי את הטקס בעצה אחת עם אמי כניסיון לפצוי שילבו אותי בטקס יום הזיכרון אבל ממש לקטע קצר כמובן שזה לא העביר לי את תחושת הכאב והכעס מאותו מקרה אבל כאן לא נגמרה ההיטפלות המתמשכת  של הצוות הפדגוגי של החטיבה בעיקר של היועצת והרכזת שלי בכיתה ט נכנס להן גוק לראש שהסיע שלי שכותב בשבילי כותב בעצמו את התשובת למבחנים שלי אני חזק במקצעות ההומנים אם כך כיצד הסיע שלי יכול לשבת ולהתכונן למבחנים שלפעמים מצריכים כמה שעות טובות של למידה.?? והשמועה השקרית הזו שהסיע שלי כותב את התשובות ולומד במקומי למבחנים הגיעה גם לילדים בכיתה אשר החלו להתנכל לי ולברר אצלי איך הוא בדיוק עוזר לי וכמה אני משלם לו וכו... זו הייתה תקופה של כמעט חודש של השפלות והכל בגלל שמועה טיפשית ואפילו המורות ביקשו מהסיע שלי לפני מבחנים " אני מבקשת שלא תעזור לו" מה שהן לא ביקשו בשנים קודמות וכל ההשפלות האלה הגיעו בגלל שמועה טפשית של כמה "נשות חינוך" שאני עד היום מתעב אותן ועם כוח אדם כזה לא פלא שהחינוך בארץ בשפל המדרגה.. כשהגעתי לתיכון היה לי יותר קל אני מודה אבל גם שם נתקלתי בקשיי השתלבות ועל כך בפעם הבאה....