כהרגלי, ישבתי בתחילת השבוע מול המסך החל מהשעה חמש בערב כדי לצרוך חדשות. צרכן חדשות אובססיבי שכמותי. לא הספיקו לי עדכוני האינטרנט שהיה פתוח אצלי על המסך במהלך שעות היום המוקדמות יותר, הייתי חייב גם את ערוצי הטלוויזיה המסחרית – שניהם – פתוחים לי על אותו המסך.

כצרכן חדשות אובססיבי, חשוב לי לקבל כמה שיותר מידע על המציאות, אולי כדי להרגיש שאני שולט בה, ולא היא בי. וכעורך חדשות לשעבר, מעניין אותי לגלות כיצד היא מיוצגת על המסך שלי.

תוכניות האקטואליה והחדשות הפכו מזמן לזירה בידורית, עד שגם כדי לספר על מה שעבר על העולם היום, דורשים העורכים הראשיים מעורכי המשנה ומהכתבים והצלמים, שיביאו להם "חומרי צבע".

בולטות במיוחד בעניין מהדורות הערב המוקדמות בטלוויזיה, שבהן אפילו נושאים חשובים מורכבים או בעלי משמעות לחיינו, מקבלים כיתובים מתחכמים שהעורך חשב שישעשעו ויגרו את הצופים לצפות באייטם ולא לזפזפ חס וחלילה למתחרים.

לכיתובים המתחכמים בנוסח "איראן גייט" על הדיון בנושא הפצצה באיראן כן או לא, או "אסון התאומים" על רצח ההורים בו מאשים אח את אחיו התאום, כבר התרגלתי והם הפסיקו (לרוב) לעצבן אותי.

אבל השבוע הרגשתי שאני חוצה ביחד עם עורכי מהדורת החדשות "חמש עם רפי רשף" של ערוץ 10, וביחד עם שאר הישראלים שצופים במהדורה, גבול נוסף.

הוצאה להורג. צילום מסך מתוך "חמש עם רפי רשף" ב-12.8.12

 

בשעה חמש בערב, שעת צפייה של בני אדם, ערוץ 10 מציג בפני הצופים שלו הוצאה להורג של בני אדם.

הפרשנות סיפרה שאלה "תמונות קשות מאוד לצפייה" מתוך הקרבות בסוריה, אבל לא סיפרה על כך שהסיבה היחידה לשדר הוצאה להורג של בן אדם בשעה חמש בערב היא הקרב החשוב יותר – הקרב על הרייטינג.

וכך, די המום ומאוד מרותק, ישבתי לצפות פעם ועוד פעם ועוד פעם בהוצאה להורג של אדם על ידי בני אדם אחרים. הרגשתי שגם אני משתתף קצת בהרג.

ככה נראה המוות, כמו מהדורת חדשות בערוץ מסחרי.

 יכול להיות שזה גם המוות של עוד משהו אנושי בי? יכול להיות שזה המוות של עוד משהו אנושי בשכנים מלמטה שהטלוויזיה השמיעה בקול רם את קולות הירי בהוצאה להורג שכרגע צפינו בה? יכול להיות שזה המוות של משהו באנושיות של כל אותם ישראלים שצפו בחדשות באותה שעה?

סף הרגישות של העורכים ושל הצופים כל הזמן יורד, כי המלחמה על הרייטינג דורכת לנו על הצוואר ומכריחה אותנו שוב ושוב לצפות ב"תמונות קשות לצפייה".

גם אזהרה כי מדובר בתמונות לא קלות, לא תעזור להרחיק את הצופים. גם אני, ציני שכמותי, ידעתי כעורך שברגע שכתבתי על אייטם "זהירות! תמונות קשות לצפייה", מיד תוכפל פי כמה כמות הצופים בו.

מי שומר על הצופים?

בערוצים המסחריים שמשדרים חדשות, המציאות כשלעצמה כבר לא חשובה, חשוב יותר הרייטינג והטראפיק שהאייטם מביא. הגרפיקה הפכה לכן להיות חשובה יותר מהמידע שהיא מתארת.  

לא מספיק לספר על הוצאות להורג, כי כשלעצמן הן לא יגרמו לקהל לשבת מול המסך וכך למכור למפרסמים את אותו קהל מסומם מהזוועות שלוכדות אותו. עכשיו כבר צריך להראות את ההוצאה להורג, זו שגרמה לי להיות מרותק אליה, לגרום לצופים להשתתף בה.

תאוות הרייטינג לא יודעת שובע. היא מתגברת ככל שהתחרות על הצופים גדלה, ככל שמנסים למכור את אותו צופה לאותם מפרסמים שדואגים למצוא אותו גם בערוצים המתחרים.

אם פעם לא היה סיכוי לצפות בחומרים כאלה של הוצאות להורג, בטח לא בערוצים הגדולים, ובטח לא בשעות צפייה מרכזיות, היום זה עובר כעוד אייטם במהדורה. מי יודע מה השלב הבא שאליו נגיע?

יש מי שאמור למנוע מתאוות הרייטינג הרצחנית, לעשות בנפשם של הצופים כל מה שביכולתה על מנת להשתמש בהם כבמטבע עובר לסוחר.

לרשות השנייה יש רגולטור ששמו "מועצת הרשות השנייה". אבל מועצת הרשות השנייה מורכבת מאותם אנשים ששואפים גם הם לקחת לעצמם חלק מהעוגה, לא לדאוג שהיא תוגש לנו כחומר ראוי למאכל בני אדם שפויים. הנה הם מככבים בלינק הזה, מתוך אתר הרשות השנייה:

http://www.rashut2.org.il/about_council.asp

הקלקה על שמות החברים במועצת הרשות השנייה ובדיקה מי הם, מסבירה עד כמה חלקם מקושרים לבעלי ההון, לא לציבור עליו הם אמורים לשמור; עד כמה חברי מועצת הרשות השנייה הם ברובם פונקציונרים שביקורת ופיקוח על התקשורת הם משהו שאין להם קשר אליו; עד כמה כבוד הם רואים בתפקיד "חברי מועצת הרשות השנייה", וכמה כלום הם יעשו בו.

איך יכול להיות שחברי מועצת הרשות השנייה צופים בהוצאה להורג בשעה חמש בערב בערוץ שעליו הם מפקחים, ולא פועלים כנגד זה?

יכול להיות שחברי מועצת הרשות השנייה אפילו לא צופים בשידורים שעליהם הם אמורים לפקח כ"נציגי ציבור"?

*פורסם במקור באתר המאבק החברתי, J14