הדייט נראה היה כעוד אחד ללא עתיד מבטיח, כשפתאום נשמע בחלל הרכב צלצול, לחצתי על הספיקר, ההפתעה היתה גמורה."דורון שלום, זו לימור ממפעל הפיס, זכית שוב...",

מלי ישבה לצידי במכונית, עד לרגע זה, מבטה היה עייף. ניראה היה שאיבדה בי עניין. המעט ששמעה הלם בה. היו אלה עשר דקות ארוכות  שמבטה החודר ניסה לפענח את שתיקתי ולאמוד מחדש את תחושותיה לאור ההתפתחות המפתיעה. היא התבוננה במכונית החבוטה ולא הורידה ממני את העיניים.
"מזל טוב, מאמי", אמרה בקול מלטף, כמעט מורטת את שערותיה בהפתעה.
הגשמת חלום של עשרות אם לא מאות אלפי אנשים. ואתה לא מוציא מילה מהפה ? "
"ובקוליות" הוסיפה, "אמרת ללימור שאתה תנסה להגיע מחר.."
השתיקה והאדישות שלי כמעט הוציאו אותה מדעתה.

"איך אתה יכול להיות כל כך ''קול". אני מתפעלת מהשליטה העצמית שלך."

"ביג דיל", אמרתי

"אתה בן אדם מיוחד". 
"תודה תודה". 
"מה תודה תודה, זכית בפייס ולא זז לך שריר בפנים, ולימור אמרה שזכית שוב... וואו". 

"מלי, דבר ראשון, זה רק כסף.
  דבר שני, במקום שהפיס הוא מפעל, התעשייה היא הימור".

**

בכניסה לבית מפעל הפיס שברח' הפטמן בת-א, ביקש פקיד הקבלה תעודה מזהה.

התעצלתי לחזור לרכב וביקשתי שיסתפק בכרטיס "מכבי שרותי בריאות", הוא הפך והפך את הכרטיס ובסוף שאל ברצינות: "תגיד, זהב זה שם פרטי או משפחה ... ? "

**
לימור קיבלה אותי בחיוך מאיר עיניים, היא היתה עסוקה בשיחת טלפון וסימנה לי לקחת את המעטפה שבקצה השולחן. מעטפה בה היה אישור על זכייתי במכרז שולי וקטנטן לעבודות דפוס.