דווקא לא רציתי ולא ביקשתי לשרת קרוב לבית, אבל שמו אותי במפקדת הימ"חים. יותר קל"ב מקל"ב. יכולתי לישון כל לילה במיטה שלי, אבל הייתי צריכה להישאר בבסיס לשמירות. מה היה שם לשמור כל כך? שלא יגנבו את הטנקים ויעשו איתם חראקות בקרית מלאכי? שנאתי להיות שם, אז התחלתי להזדיין עם מילואימניקים בתור תחביב כדי להעביר את הזמן.  היה לי ניסיון. החבר שלי האשדודי, דני ההודי לימד אותי הכל. הוא היה יפה, חלק וברור. ככה אמרתי לעצמי. כל דבר אצלו בדיוק במקום שצריך להיות, כאילו עבר בדיקת איכות בבית חרושת לגברים ויצא מדורג מצטיין. הייתי איתו מגיל 14 עד הצבא מתי שהוא, כשהתחלנו כבר להשתעמם כל הזמן עם אותם גופים, כמה שהיו מושלמים. גם אחרי שנפרדנו לפעמים הוא היה בא לבקר אותי בבסיס. ערב אחד, המפקד התורן, רס"ר טוויטו תפס אותנו על חם מזדיינים בחדר שלי במגורי בנות. הוא גירש את דני. התחלתי לצעוק עליו שהוא מניאק ושיעזוב את החבר שלי. הוא אמר שהוא יסבך אותי עם האלוף משנה והוא תכף תוקע לי תלונה. ליוויתי את דני לשער של הש.ג. בשביל עפר חשוך ובכיתי בלי להפסיק. לא יכולתי להירגע מזה שהרס"ר הבן זונה נכנס לחדר כשהיינו ערומים ועשינו מה שעשינו. התמונה המבהילה נתקעה לי בראש. למחרת, רס"ר טוויטו ניגש אלי אחרי מסדר בוקר מנפנף בטופס על שני העתקיו. "חיילת," הוא אמר, "תגשי אלי למשרד." היה לו גיחוך מרוצה על הפרצוף המגעיל שלו. ידעתי מה צריך לעשות כדי שהוא יקרע את הטופס וידעתי שהוא חיפש אותי כבר מלא זמן. זאת היתה ההזדמנות שלו והוא לא התכוון לוותר על הטרף שלו. אז התחכמתי בשביל שלא אצטרך למצוץ לו כאן ועכשיו אמרתי לו: "נצא לבלות מוצאי שבת אתה ואני." כאילו אני בעצם דלוקה עליו. והוא קנה את זה. ראה איך הוא יכול להרוויח יותר. והוא באמת החליט בשכל כי הוא השתלט לי על הגוף ועל כוח הרצון שלי ונעשיתי החברה שלו, ואחרי זה אשתו. הוא עבר לגור בבית שלנו והשתלט על השדות שמסביב. הוא עזב את צבא קבע והקים את החממות, והביא את הערבים שיעבדו בחממות. ככה נהיו "פרחי טוויטו".