ישבתי מרותקת לטלוויזיה לא מבינה  בכלל איך הגענו למצב המייאש הזה. רק אתמול חייתי במדינה נורמאלית שדובר בה על כלכלה חופשית, שוק הון מתפתח והשקעה בתשתיות, והיום אנחנו באזור מלחמה כותשים ובוטשים כסוסי פרא משולחי רסן. בצפון השתוללו הקטיושות ופתאום הרגשתי את התחושה המוכרת של מועקה בחזה. נמלאתי  חרדה להורי שישבו במושב הצפוני הפסטוראלי שהפך בן רגע לזירת קרבות. הצעתי להם כבר אתמול  לבוא לדירתי הקטנטונת בתל אביב עד יעבור זעם. אבל הם בדבקות של חקלאים שנאחזים באדמתם או בקושי של אנשים מבוגרים להזיז את עצמם ממזרון מיטת הסוכנות אותה חלקו כבר קרוב לארבעים שנה, סירבו בכל תוקף. 

לפתע צלצל הטלפון ועל הקו היה קולו המתרונן של גיל :" מיכלי מה קורה? בא לך לצאת לנמל לשתות משהו?" "מה עובר עליך" השבתי לו בקול נמוך ונוזף "אתה לא רואה חדשות? אתה לא קולט מה קורה פה?! זו ממש מלחמה! אני אומרת לך עוד יום יומיים הוא בתל אביב". הוא כמובן היה חסן נאסראללה אליו פיתחתי לאחרונה יחסי קרבה כמו רבים מתושבי הארץ. כל המלחמה  הסוריאליסטית הזו התנהלה בין צבא הגנה לישראל המחומש, עשרות אלפי גדודים וחטיבות מתניידים בים ביבשה ובאוויר  לבין "הוא" אחד ויחיד.

גיל ביטל את האפוקליפטיות שלי בזלזול: "תפסיקי להיות כל כך סופנית. בתל אביב לא השתנה כלום, הנמל מפוצץ, אני יושב פה בריבנדייל על מרגריטה ויש בריזה נהדרת, צאי קצת מהבית.  עזבי כבר את רוני דניאל ואהוד יערי הם ממילא מבוגרים מידי בשבילך, בואי אני רוצה להציג לך מישהו שיושב אתי פה."  

זו כבר היתה מוטיבציה אחרת לגמרי. גיל לא פסק מניסיונותיו להכיר לי מישהו לאחר שהבין שאתו לא אחלוק דבר מלבד מקיאטו חלש וכמה סיפורים. לאחרונה הוא פרץ עם דוקטרינה חדשה מותאמת למצב, וניסה להסביר לי שאת המלחמה הזו אני חייבת לסיים עם בן זוג. היתה לו תיאוריה שלמה על עליית הורמון הטוסטסטרון הגברי בעיתות מלחמה המשולבת בקשר ישיר עם הצורך להמשכיות ולבית לאחר המראות הקשים בשדה הקרב. את התיאוריה גיבה בסטטיסטיקות נבחרות על שיאי ילודה לאחר מלחמות מפתח בארץ ובעולם. לא עמדתי  בלחץ השכנוע, ובצער רב התנתקתי מהפרשנים בערוצים ביניהם זפזפתי בדבקות, ויצאתי לעבר הנמל.

 "הי, אני לא יודעת מה קרה לי" התנצלתי בפני גיל "אני ממש דבוקה למסך כמו מסוממת. התמכרתי למבזקים, חוץ מזה ממש לא נעים לי לבלות כשאחרים נמקים במקלטים או נלחמים"."אבל בדיוק בגלל זה הם נלחמים" אמר לי קול אחר שהיה שייך לגבר שישב ליד גיל "כדי שאת ואני נוכל לשבת פה בשקט ולשתות בערב קיץ מרגריטה" . גיל עשה לי פרצוף של "אמרתי לך" והזמין אותי לשבת בעודו עורך היכרות:  "מיכל זה רם, חבר שלי מהעבודה". הייתי שקועה בו זמנית בצליל  הקסום של המילים-את ואני בערב קיץ- יחד עם המבט הכחול שנשקף אלי מעיניו. "מרגריטה גם לי", אמרתי למלצרית שעברה שם, והתיישבתי. השיחה נסבה כמובן על המצב וסיפרתי לשניהם על הורי היושבים במקלט בעוד עצי האפרסקים מלאים פרי בשל שלא נקטף במועד. אני לעומת זאת הרגשתי בשלה מאוד לאיזה רומן קרב סוער. אולי גם האסטרוגנים הנשיים שותפים למאמץ המלחמתי, או שזה סתם הקיץ, או שצפיתי יותר מידי באלון בן דוד הנלהב בערוץ 10. הוא ממש מצא חן בעיני הרם הזה.  השיחה התנהלה בקלילות ובסוף הערב לווה אותי רם הביתה ולקח ממני את מספר הטלפון לאחר שיותר משעתיים שוחחנו על הכל.  גיל חסר הסבלנות סימס לי כבר באותו ערב בבקשו סימני חיים אולם התעלמתי ממנו בכוונה. יש גבול למציצנות שלו. למחרת הוא טרח להסביר לי איזה בחור שווה רם, מאיזו משפחה נהדרת הוא בא, וכמה הוא חכם ועשיר. בסוף השיחה השביע אותי לקרוא לילדנו הראשון על שמו וסוף סוף עזב אותי לפנטז לבדי. האמת- ממש נראה לי שזה הגבר שחיכיתי לו, מעניין מתי הוא יתקשר. דמיינתי מה אלבש לפגישתנו, וליתר ביטחון יצאתי לאחר העבודה לרענן את מצב הלנז'רה. בדיוק כשהגעתי הביתה צלצל הטלפון: "מיכל? זה רם", רציתי לרקוד משמחה אבל ריסנתי את עצמי ועניתי לו בקול הסקסי  והרגוע ביותר שיכולתי לגייס באותו רגע. "את לא מאמינה מה קרה, הזמנתי לנו כבר מקום לארוחת ערב ואז התקשרו אלי מהיחידה. צוו שמונה. אני אורז וזז.""אוי לא! איזה עיתוי!" עניתי לו.