להלן שיעור כואב בהשמצה הנודעת בשם אובססיה. להתענג על לעשות "את זה" שוב ושוב זה עניין כמותי כמובן. "כמה שוב ושוב?" עוד! ללא די. Obsideo, Obsidere - התשוקה מתקיפה אותנו, עלינו להסתתר היטב. עכשיו בואו נצמיד למצור הזה של התאווה, לשבי בתוככי ה-חוק , ה-אב שמצווה "התענגי!", בואו נצמיד את הכפייה. סליחה, את הכפייתיות שבדבר, שהרי איננו חופשיים לרצות את זה. אנחנו רוצים משהו אחר.
לא סתם א-חר, את ה-אחר, האחר המוחלט או זה שלקאן מכנה "הגדול". אנחנו רוצים שלא להמשיך להתענג בחברה שכל מה שהיא יודעת לומר היום (אם וכאשר היא יודעת לדבר) זה "התענג!", ה"כיף" הבלתי פוסק הזה, המבחיל כמעט של ההמבורגרים, הסרטים הזולים, הקצפת מלמעלה, העיסוי בספא, הצימר בצפון, הטיולים לחו"ל - אנחנו אכן במצור של ההתענגות. להפסיק "לעשות את זה" עוד , הרי זה יהיה המוות עצמו, המתים לא מתענגים.
ומה עם אהבה? אסור לה להיות במצור, אסור לה להיות אובססיבית. ברגע שהאהוב מרגיש שהאוהב אובססיבי, הוא תחת מצור, הוא תחת מתקפה איומה שחייבת להיפסק מיד. "שבור לה את הלב!" ניסה לשכנע אותי פעם איזה מוכר פרחים בשקל. במקום "אובססיה", סליחה התכוונתי לומר תשוקה, יש לנו כמה פרחים בשקל. איזו מחווה מחורבנת שמראה על אכפתיות בשקל. ומה עם הפלרטוט? החיזור? המחמאה הקטנה? כל אלו שמורים עדיין לגברים רחמנא לצלן, בלי להפחית את זה שהגבר לוקח והאישה נותנת. ומה שאסור תמיד יהיה אובססיה.
הנה המצור האמיתי, השבי האמיתי: השלם עצמו, החברה עצמה, כמעין מפלצת של אבן שאיננה מופחתת לשום אינדיבידואל. במצב הסטטי הזה, שבו כל רעיון לשינוי הופך להיות חתרנות "שאנחנו יכולים לסבול מספיק בשביל לא ליישם", אנרכיזם אוטופי מצועצע הוא עוד רעיון ניו אייג'י להשתעשע בו. האובססיביות רוויה בהון עצמו, בעבודה עצמה, בצורת השלטון, ברווח הנצלני, בביטוח לאומי, בקופת החולים, בלשכת המנכ"ל, בעוזרת הבית, בזונת הרחוב, בשוטר שאוזק אותה, בשומר של הסופר, בפ'טיש הקשה המכונה משאבי אנוש. ההתענגות האחרת כמעט לא קיימת. |