אתה גורם לי שמחה בלב. הוא מרגיש כמעט מתפוצץ. מתרחב ממילים פשוטות. ומחוות של אותיות מתחברות למילות אהבה.

ותשוקה. וגעגוע. ודמיונות. עד שהלב אט אט נפתח. ומתרחב. ומרשה לעצמו לקבל בחזרה. להתעורר. לפרפר.ללבלב. לפרוח. באוויר שאני נושמת יש חלקיקי אבק. ואז אני עושה אפצ'י. ומתעוררת לצידך. לידי. במיטה. ולא מאמינה. זה קרה. זה חלום או מציאות. אין לדעת. אבל לפחות אני חיה.לא איכפת לי מהאיראנים. מהעבודה. מהרכב במוסך. מהסיר שנשרף. רק אותך. מתבשל לי במוח על אש קטנה. מנסה לא לחשוב על מחר או מחרתיים. רק עכשיו מעניין. פה וכרגע. כי עכשיו אני חיה איתך. אבל בעצם ממש לא. אבל בכאילו. ושוב מבינה שזוהי אשליה, חזיון שלא היה ולא נברא. ולא יהיה. אולי עוד 20 שנה. אם תרצה אותי עוד כשאהיה זקנה. ובלויה. ומקומטת. קראתי בעיתון על בני 80 אלמנים. שהתחתנו. ועשו עלייה. ואהבה גדולה. אז חשבתי שאולי זה יקרה. הנה זה קורה גם לאחרים. אז שוב מחלחלת לה התחושה הנעימה. שאתה עוטף ומחבק אותי בזרועותיך. וזה עושה לי טוב בלב. והוא מפמפם במהירות. כמו חומר טוב שהזרקתי והתפשט בכל נים ונים. נסחפת בתחושה.