היום שבת ביקרה אותי א. בדרכה לים עם חברה. לפני 28 שנים (כמעט אתמול)  עלתה למכוניתי טרמפיסטית חיילת בכביש שנקרא היום דרך בגין מול הקריה. (הרבה לפני עזריאלי ונתיבי איילון)אני נסעתי למפעל שייצר אז מכונות חקלאיות "יודלא" שעבר מרח, קרמינצקי בת"א לאזור תעשיה מיושן בראש העין. היום רח קמינצקי רחוב של מפעלי הייטק, ואזור התעשיה של ראש העין הפך לחנויות גדולות/מחסנים וכ"ו. ו"יודלא" שיצרה מחרשות, מקלטות וכ"ו,  עברה מהעולם עם מרבית המפעלי התעשיה שיצרו מיכון חקלאי. (אם כי ונכון עדיין יש מפעלים נהדרים בודדים). 27 שנים עברו ושינו הרבה דברים, אבל  א. חיוכה ועיניה לא השתנו. "להיכן?" שאלתיה "מה שיותר קרוב לראש-העין" ענתה. עניין של מזל ולקחתיה עד לדלת ביתה. בדרך דיברנו וסיפרתי לה שהתחלתי לכתוב שירה, ואני מקבל השראה בעיקר מנשים מיוחדות. כשהיא יוצאת ממכוניתי נתנה מבט בעיניה השחורות השמחות (כהיום) ושאלה: "תכתוב גם עלי?" חייכתי, השירה באה או לא, ממקום שאין לי שליטה עליו. אבל כשהמשכתי לכוון "יודלא" החנתי את מכוניתי מול המפעל וכתבתי: 

אם אכתוב צוארך ועינייך

או גופך ושפתייך

או אכתוב מבטך שתהה ושאל

או אכתוב על צחוקך שנבוך ונשאר

זאת אדע רק אחרי שתלכי

עם עולות מחשבות על כפתור שנפרם

וצללים מבליטים קמרונות חשוכים

רמיזות של ילדות, שובבות מעבר

ופינות מחביאות נשיות זה מכבר

זאת אדע, רק אחרי שתלכי

אם נשאר מדמותך עננה שובבה

וריח עדין של זיעה צעירה

בושם ילדות עם תקווה נושנה

ערפל מחשבות ומילים של שירה

זאת אדע 

רק אחרי 

שתלכי

גם היום אחרי 28 שנים של ידידות, עבודה משותפת, ולמעשה "חברות בלבד, אמיתית וקרובה של פעם" יכולתי אחרי לכתה לכתוב ממש באותן המילים. העולם משתנה כל יום. והאדם. נשים וגברים בהתנהגותם רצונותיהם מאוויהם...  ללא כל שינוי. (וא. גם ביופיה) היי א. נהנתי אז כהיום. 

וצילום שקבלתי ממנה שהיווה השראה לציור שצוייר באותם הימים. צבעי פנדה על נייר חום (נייר אריזה)