מוקדש לגיא (שם בדוי) שהאיר לי נקודות אפלות

נפגשנו באתר היכרויות. הייתה שם תמונה שלו, גבר נאה, מבט שובב.

התכתבנו.

הוא מוסיקאי סיפר, ספורטאי, גבוה.

המשקל שציין בכרטיס סיפר עליו שהוא רזה מאוד, אולי רזה מדי..

אבל הוא ענה שממש לא רזה.. פשוט מאוד אתלטי. שוחחנו טלפונית, נשמע חמוד, עמוק, מקשיב, אפילו אוהב לרקוד..

קבענו להיפגש למחרת בבית קפה/מסעדה ליד הבית, כן, מסתבר שהוא גר בקרבת מקום. איזה כיף, איזה מזל, חשבתי לעצמי.

למחרת, יום שבת, ירד גשם זלעפות. קבענו לבראנץ'.

התקלחתי בכיף, התלבשתי בכיף, התבשמתי ופניתי לסדר את שיערי. אך אבוי, מה נורא, לא הסתדר לי השיער באותו יום. התבאסתי.

בדרך כלל, אין לי בעיה עם זוטות כגון אלה, אך כנראה מאוד רציתי להרשים.

והשיער? הוא בשלו, לא מסתדר.. כבר חשבתי על שיחת הטלפון שאעשה, על התירוץ שאמציא כדי לבטל..

אך בשניה האחרונה התעשתתי.. והחלטתי, שיהא אשר יהא, זו אני וזהו השיער שלי, וגם אם כל שערה פונה לכיוון אחר, זה מה יש.

יצאתי אל הגשם. הגעתי למקום שקבענו. נכנסתי ואז זיהיתי אותו, יפיפה, גבוה, אתלט, ישוב על כיסא גלגלים.

מה קרה? שאלתי בהפתעה גמורה,

"אה זה"? אמר והתכוון לכיסא.. "זה שטויות, איזו תאונת דרכים מלפני 15 שנה" ענה כבדרך אגב..

התישבתי לצידו, המומה, הלומה, ובעיקר נבוכה ומבויישת, איך כמעט ביטלתי פגישה בגלל שיער..

הרגשתי שכל המקום נושא אלינו עיניים, מרחם עליו, מרחם עליי.. חשתי שסביבנו אור זרקורים מיותר.

חשתי גועל מעצמי, על שאני יודעת שאין לנו סיכוי יחד, וכי שנינו וכל היקום כולו יודעים את הסיבה האמיתית.

חשתי כל כך ארצית, כל כך לא הירואית, כל כך אנושית וכל כך דבילית.

אכלנו, שוחחנו, צחקנו, ובפנים רק ייחלתי לתום הפגישה..

והוא, מצידו, חמוד ורומנטי, כתב לי פתק מקסים, עשה לי קסמים בידיים רועדות, ושר לי שיר שכתב..

עד היום אני נזכרת בפגישה זו ורואה בה את חולשותיי האנושיות, מזכירות לי את תלותי בעולם החומר, היאחזות עיקשת ביופי, אסתטיקה ובשלמות..

כאילו אין עוד עולם שמעבר?

כאילו שבני אדם עשויים רק מחומר?

סליחה לך גיא,

סליחה שלעולם לא היינו,

שלעולם לא נהיה

מקווה שלעולם לא אהיה במקומך.

סליחה.