זו אמירה של הפילוסוף הדני סרן קירקגור. לאחרונה אני מהרהר בה יותר ויותר. כשכמעט כל העתיד מאחורינו חושבים: מה כל זה היה? ובשביל מה? רוב מה שהיה נראה סתמי, חסר חשיבות, חסר משמעות. כל השאיפות, כל המטרות שהושגו נראות סתמיות, אפילו מצחיקות. קשה להבין מדוע התאמצנו כל כך כדי להשיגן. אז השגנו. נו טוב, אז מה? הכל מתגמד מול המוות שהוא האתגר האחרון, הסופי, האחרון בהחלט של כל אדם. והוא הקשה והבלתי מובן מכולם. בלתי מובן בדיוק כמו עצם לידתנו. מי ביקש? מישהו ביקש להיוולד?! ואם מישהו ביקש והיו אומרים לו שהוא גם חייב למות, כי זו עסקת חבילה, אני בטוח שאף לא אחד היה מסכים לקבל את עסקת החבילה. לכן אף אחד לא נשאל, מצא את עצמו חי, לא מבין בדיוק בשביל מה וכעבור זמן הוא חייב גם למות. 

ההבנה לאחור של החיים היא, שהם סתמיים, שאין להם שום משמעות. נכון, היו פה ושם כמה רגעי אושר שנשאר מהם רק זיכרון נעים אבל קלוש, מטושטש, לא כל כך ברור. והיו רגעי סבל, רבים לאין שיעור יותר מרגעי האושר אבל הם נמחקו. אנשים לא זוכרים סבל, זוכרים רק שהיה סבל אבל קשה להיזכר בדיוק מה.

ההבנה לאחור של החיים מגלה שאין אמת מוחלטת. יש הרבה אמיתות והן יחסיות אבל אין אמת מוחלטת. כל אדם והאמת שלו.

ההבנה לאחור של החיים מגלה שכסף ושליטה בבני אדם אחרים לא מביאה אושר אלא על פי רוב מפח נפש ואויבים. ובכל זאת רוב מוחלט, מסחרר ממש של בני אנוש רוצים כסף ואפשרות לשלוט באנשים אחרים. ועושים דברים נוראיים כדי להשיג אותם. 

ההבנה לאחור של החיים מגלה שהחירות, ההתנערות מכל מה שמוכתב לאדם מבחוץ, היא הדבר החשוב ביותר, הרצוי ביותר לאדם. החירות מביאה אושר לאדם, האושר היחיד שאיננו רגעי. על כן יש אנשים שמוכנים ולא לחיות ללא חירות. החירות מאפשרת לאדם שעומד בפני החלטה לשמוע אינספור עצות אבל לעשות את אשר ליבו נוטה לעשות.

ההבנה לאחור של החיים מספרת לי אישית שבגיל צעיר מאד, בן 7 לערך, באירופה הנתונה במלחמה נוראה, הביאו אותי לעיירה שבה תחנת רכבת על מנת להישלח למקום נוראי שקראו לו אושוויץ אבל העם שבקרבו נולדתי, והוא לא עמי, לא הסכים לכך וכך נשארתי בחיים. מהפחדים הנוראיים שעברתי אז הבנתי שהפחד הנורא ביותר הוא הפחד עצמו. שמחתי להיווכח כעבור שנים רבות שכמוני חשב לפני גם נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט. 

ההבנה לאחור של החיים מגלה שאדם הוא ייצור בודד ומתקשה לתקשר עם חבריו בני האדם. תחושת הקיום של האדם היא כה ייחודית ומוזרה שלא ניתן לשתף בה אדם אחר. אדם תופש רק את השתקפותו הפיזית של האחר, אף פעם לא את תחושותיו ביחס לקיום האנושי. 

ועוד דבר מצחיק למדתי מיותר מדי לוויות שבהן נכחתי. כל האנשים טובים, ישרים, חכמים, חומלים, רחמנים, נדבנים, עוזרים לזולת, אהובים, יקרים. אין אנשים שהם אהבלים, רעים, גנבים, שקרנים, חומסים, רוצחים. ולא הבנתי מדוע בחדשות אני רואה רק שודדים, אנסים, גנבים, פדופילים, רוצחי הוריהם. מה, האנשים האלה שבחדשות לא מתים? אין להם לוויות?