פעם... לפני 8 שנים כתבתי
טוב, בסה"כ אין חידושים והמצאות. בת עשרים וחמש עושה עצמי מתאמצת לסיים את התואר הראשון, ממש קורעת תחת העומס בין הטלנובלה שמשודרת בערוץ שלוש בשעה שבע לבין הטלנובלה שמשודרת באותו ערוץ בשעה שמונה. יש דברים שאסור להודות בהם בקול רם ומומלץ גם לא בלב.
עובדת חמישה ימים בשבוע מתשע עד חמש, חמש וחצי, שש, שש וחצי... ככה זה שאין ילדים. אני מזכירה במחלקת הסברה של ארגון מאוד חשוב שאמנע מלהזכיר את שמו כדי שלא להכתים וללכלך אותו בטומאתי. אז אני מזכירה וזה מסוג הדברים שאי אפשר להסתיר... אבל הטכניקה היא לחשוף זאת לעיתים נדירות וגם אז ממש ממש בקול נמוך ("אני מזכירה במחלקת ההסברה של ..."). אני גם אוהבת לקנח את הוידוי קורע הלב אודות מקום עבודתי בנימה מפוכחת, שאני לומדת הרבה במהלך העבודה וזה בדיוק התחום בו אני רוצה לעסוק. אה, וזה זמני כמובן. אני חושבת שאני המזכירה הכי שאפתנית שאפשר למצוא בהיסטורית שירותי המשרד העולמית. אבל רק חושבת כי עמוק עמוק אני יודעת שאני לא ייחודית וחריגה, בטוח יש עוד הרבה מזכירות כמוני, כאלו שרוצות להתקדם בחיים ולהיות מלכת אנגליה או לפחות שגרירה באו"ם. הרי המרחק בין פקידה, שמתקדמת להיות חברת כנסת, לבין פקידה, שמתקדמת להיות שגרירה באו"ם, הוא שולי. 2 ס"מ לכל היותר.
ביני לבין סיום התואר עומדת כתיבתה של עבודה סמינריונית אחת, שמה לעשות אני מעדיפה לכתוב סיפורים על עצמי מאשר אותה. זה בדרך-כלל מה שקורה שמחליטים לכתוב עבודה ששאלת המחקר שלה מורכבת ממספר לא מוגבל של שמות עצם שמסתיימים בשילוב האותיות המאיים: ...זציה. אני כל-כך רוצה להיות אחרי, אבל כנראה שלא רוצה מספיק, כי כמו שאומר המשפט הכמעט הכי מעצבן שקיים בהיסטוריה של המשפטים העולמית "אין לא יכול יש לא רוצה" (המשפט הכי מעצבן הוא "זה ייגמר בבכי").
בין עזיבת בית הורי (שהוא ביתי לכל דבר, ולכן יש לאמור עזיבת הבית בהא הידיעה הכי דגושה שיש למרות שזה לא חוקי לפי המורה שלי ללשון מכיתה י' ולפי כל הספרים שהיא לימדה מהם) לבין המעבר המאוד מיוחל דווקא לדירה חמודה ומושקעת עם בין זוגי החמוד והמושקע (ואם הייתי יאיר לפיד היית מוסיפה שיזכה לחיים, אבל מה לעשות שאני לא יאיר לפיד. אני אפילו לא זכר), בין זה לזה שורר פחד. אבל זה פחד מאוד נקבי, שלולא הכבוד הרב שאני רוכשת לאליעזר בן יהודה מחייה השפה העברית ולחוקיה הנוקשים של האקדמיה העברית ללשון, הייתי קוראת לזה פחדת. ולפחדת הזאת יש הרבה מקורות והרבה הסתעייפויות כי זו פחדת מכובדת. זו פחדת מלהיתקע בעבודה של אוהבים, פחדת מלא להצליח לממש את יכולותיי (יש לי כמה כאלה), פחדת מלקום כל בוקר לעבודה, שלא משנה אם אוהבים או לא, ולייחל לסוף שבוע שעובר מהר מדי... ככה הרבה הרבה שנים. זו פחדת מזה שאי אפשר יהיה לקום ולנסוע שוב לטיול של שישה חודשים, פחדת מזה שלא יהיה מספיק כסף לעשות מה שאוהבים ולתת לכל מי שרוצים, ומצד שני, פחדת שרק כסף יהיה חשוב בחיים. זו בעצם פחדת מלגדול. אולי בגלל זה אני לא כותבת את העבודה שהייתי אמורה להגיש כבר לפני חודש וחצי. אני רוצה להיות סטודנטית לנצח. ולא, לא כזאת שעושה מאסטר ודוקטורט ושואפת לפרופסורה, אלא סטודנטית שישנה במעונות, עובדת במרכז הספורט של האוניברסיטה ומתלוננת על זה שאין לאן לצאת בעיר הזאת. ירושלים של סטודנטים.
סמדר
 |