מנהיגות עניינה בעזרה לאנשים להתפתח ולהצליח.

המיקוד במימוש העצמי של אנשים אחרים הוא החשוב.

אובדן המנהיגות מתרחש כאשר נוצר הרושם שהמנהיג עוסק בעיקר בעצמו.

לא מעטים המנהלים השקועים בחשיבות עצמית וסבורים שככל

שיתפתח המרחק בינם לבין אנשיהם כך תעלה חשיבותם.

ישנם גם מנהלים בכירים המעדיפים להציב בסביבתם עוזרים שאינם איכותיים

על מנת שאלו לא יסכנו את מעמדם.

מנהלים אלו, וממש לא משנה בכירותם, אינם מנהיגים.

כל זהותם ואישיותם משתקפת מהגדרת תפקידם.

ברגע שמזיזים מהם את הגדרת התפקיד נשאר חלל ריק

וחסר משמעות עבור הסובבים אותם.

מנהלים אלו עוסקים בהצמחת עצמם בסדר עדיפות ראשון

ויש לכך מחיר בהיבטים של הצמחת העסק.

כידוע, כשעובדים או מנהלים נלהבים הפרודוקטיביות שלהם הרבה

יותר גבוהה, גישתם ותודעת השירות שלהם ברמות הכי גבוהות,

הם חשים זהות עם היעדים העסקיים ופועלים כשותפים להצלחת החברה.

מנהלים מלאי חשיבות עצמית יונקים אנרגיות מאנשיהם

ומשפיעים לרעה על נלהבותם. "תרומתם" בדכדוכם של העובדים ("עבדים").

מכאן, שסגנון ניהולי של חשיבות עצמית אינו קשור למנהיגות.

צמיחה של מנהיגות נשענת על צמיחתם של כל הסובבים.

הצמיחה מתייחסת הן לאתגר שבמשימה המאפשר לאנשים לחדד את כישוריהם ומסוגלותם,

והן לצמיחה האישית וההסתכלות עליהם קודם כל כבני אדם

ואחר כך כעובדים (שותפים עסקיים) או כמונהגים (שותפים לדרך).

מנהיגות עוסקת בסינרגיה ובחיבור של מספר משתנים:

האחד, סימון הנתיב והחזון המשותף בצורה ברורה ומעוררת השראה,

השני, בגיוסם של האנשים למען הגשמת החזון המשותף ותרגומו למטרות ויעדים,

והשלישי, ביצירת הסביבה והאקלים שיאפשרו לאנשים לפעול במיטבם להגשמת אותו חזון משותף.

בשורה התחתונה-

המונהגים והדרך חשובים יותר מהמנהיג וחשיבותו שלו עולה ביחס ישיר לצמיחתם.

לסיכום,

לא כל מנהל הוא מנהיג.

מה שקובע זה עד כמה המנהל משמעותי לצמיחתם של אנשיו.