התפרקות סוריה, טוב, רע, למי, היסטוריה בת 100 שנה

מלחמת האזרחים / המהפכה / האביב הסורי או כל שם אחר שנבחר הם סיפור הרבה יותר גדול מסיפורה של סוריה עצמה. סוריה נמצאת בשנה האחרונה בעיצומם של תהליכי  שינוי, שאיש לא יכול לצפות לאן יובילו את סוריה ואת המזרח הקרוב.

סוריה חברה לברית של מיעוטים, או בלתי מרוצים, היא חברה למדינות המתנגדות לתפיסות המערביות, יותר מזה ברית אקטיבית נגד המערב. ברית המורכבת מקבוצת מדינות מרמת חשיבות משתנה, החל מארגונים שאינם מדינות כמו חיזבאללה, חמאס, וארגונים פלסטינים, דרך מדינות באיזור כמו, איראן, או מעצמה כמו רוסיה וכלה במדינות רחוקות כמו ונצואלה או צפון קוריאה.

הברית הזו, קוראת תגר על דומיננטיות הדמוקרטיה המערבית, על תהליך קבלת ההחלטות בארגון האומות המאוחדות ובעיקר קוראת תגר על ארצות הברית ותפיסתה. הברית הזו מזכירה את הברית שהייתה בשנות ה – 30 ל המאה הקודמת, ערב מלחמת העולם השנייה. הברית ההיא נקראה  " ציר ברלין – רומא –טוקיו". ברית של אוט-סיידרים, החשים שאינם מקבלים את המקום המיועד להם ואפילו מצירים את צעדיהם, מונעים מהם להשתתף בחלוקת העוגה, או לפחות בהחלטות על חלוקת העוגה.

סוריה עצמה כמו מרבית מדינות המזרח הקרוב והתיכון מורכבת מקבוצות שונות, ממיעוטים שונים מלאומים שונים, משבטים שונים ומדתות שונות. זו מציאות שהייתה כאן מזה מאות שנים. מי ששלט במרבית האזור במין שליטה קלילה, כזו שאפשרה לכל קבוצה לנהל את מרבית חייה במין אוטונומיה מסוימת, הייתה האימפריה העותמנית. במשך כארבע מאות שנים האימפריה  דאגה לגבות מיסים ולשמור על מידה מסוימת של נאמנות ושקט.
המציאות הזו השתנתה לפני, וביתר שאת, אחרי מלחמת העולם הראשונה. האימפריה בחרה להצטרף לצד הגרמני שהפסיד. בסיום המלחמה ההיא, נחתמו הסכמים שונים, אבל המציאות ברחבי המזרח התיכון השתנה מאוד, כאשר מעצמות אירופה המנצחות במלחמה קרעו וחילקו את האימפריה העותמנית, כפי שעשו במקומות נוספים ברחבי העולם, למדינות רבות. החלוקה הזו למדינות התבססה בעיקר על נאמנות של קבוצות, מיעוטים או שבטים. כך נוצרו מדינות רבות בעלות אוכלוסייה מגוונת מאוד, בעלות אינטרסים שונים ובדרך כלל מנוגדים מאוד.

אם באירופה מעצמות אירופה הקפידו ליצור מדינות חדשות על בסיס של שלטון דמוקרטי, הרי שבמזרח התיכון לא הייתה הקפדה כזו. אם המדינות האירופיות החדשות הצליחו ליצור, אפילו למראית עין שלטון המשלב ומתייחס למיעוטים, הרי שבמזרח התיכון לא נעשה שום ניסיון, אפילו לא למראית עין. המדינות החדשות באירופה שרדו כמה עשרות שנים בודדות עד לפרוץ מלחמת העולם השניה, כאשר גרמניה הנאצית פרקה והרסה את האחדות המקומית של המדינות. 
אחרי המלחמה חזרו מדינות ארופה החדשות למתכונת דומה, מדינה הכוללת מיעוטים ולאומים שונים החיים ביחד. באופן כללי, מציאות זו החזיקה מעמד עשרות שנים כל עוד האימפריה הסובייטית – ברית המועצות, התקיימה. גם אחרי פירוקה של ברית המועצות המדינות החדשות הצליחו להמשיך ולשמור על מדינה מאוחדת, פחות או יותר, נכון לא בכל המקרים, לא בכל המדינות, למשל בוסניה, הרצ-גווינה, צ'צ'ניה וכיוב'.

במזרח התיכון המדינות החדשות, כאמור לא נדרשו למשטר דמוקרטי, מעצמות אירופה לא ראו בהן מדינות בעלות תפיסת עולם אזרחית מפותחת לכן איפשרו לשליטים שונים: מלכים, גנרלים או קולונלים לשלוט. מיעוטים רבים במרבית מדינות המזרח התיכון דוכאו ונדרשו להביע את נאמנותם לשליטי המדינה. השליטים במהלך השנים לא פעלו ברצינות להעניק למיעוטים תחושת שייכות, ההיפך השתדלו למנוע מהם כניסה לתפקידי מפתח בניהול המדינה, במינהל הציבורי ובצבא. כך יצרו אוסף מיעוטים מתוסכלים הממתינים לשעת כושר להפרע מהשלטון המרכזי המדכא.

כיום עם רוחות השינוי, עם בואו של " האביב הערבי" – דרישה אזרחית של מיעוטים לקבלת זכויות, לשוויון זכויות החלו מלחמות אזרחים בחלק ממדינות המזרח התיכון ומאיימות להתפשט למדינות נוספות.

חלק מהמדינות כדוגמת תוניסיה ומצרים, שהן מדינות בעלות רוב ברור של אוכלוסיה המזוהה עם המדינה, החליטו לפעול בדרכי "שלום" השליטים עזבו והאוכלוסיה הצליחה ( עוד בשלבים ראשוניים) לייצב מערכת שלטונית המתבססת על המושג 'דמוקרטיה'. במדינות אחרות, המורכבות ממיעוטים ושבטים שונים כמו: לוב, תימן וסוריה, בהן השליטים מסרבים לפרוש ולעזוב אנו עדים למלחמת אזרחים עקובה מדם, כאשר כל צד מבין שאין דרך חזרה, ניצחון או חידלון.

זו המציאות בה סוריה נמצאת היום, שלהי 2012.

לאן פניה של סוריה בשנים הבאות ?

העולם עומד מנגד, מפני שהעולם למוד ניסיון, מבין שסוריה צריכה לקבוע את גורלה בעצמה, נוסף לזאת התערבות חיצונית בסוריה עלולה לסבך את האיזור כולו בחוסר יציבות. כל עוד חוסר היציבות נשמר בגבולותיה של סוריה, המציאות הזו יכולה להמשיך להתקיים. נזילת חוסר היציבות מעבר לגבולות סוריה היא סכנה אמיתית, לא רק לסביבה הקרובה של סוריה, נזילה זו עלולה להתפשט ברחבי המזרח התיכון ולמדינות אירופה. זה יכול להיות חלק מההסבר לחוסר ההתערבות של מדינות העולם מעבר לאמירות והצהרות כלליות.

העם הסורי, שבטים, מיעוטים, פלגים כולם ביחד צריכים למצוא מכנה משותף לחיות ביחד. בטווח הקצר נראה ששנות הפילוג יובילו למלחמת אזרחים נקמנית, עד שימצא פתרון לחיים משותפים, או כמאמר הקלישאה: " חיים אחד עם השני או תלויים אחד ליד השני".

ההתפתחויות הצפויות בסוריה הן מגוונות למשל:

• המשך שלטונו של אסד העלאווי, המאבק העיקש של אסד, שאינו בוחל כפי הנראה בשום פעולה, לדיכוי המרד נגדו, יכול להסתיים בניצחון. אסד נתמך באופן ברור על ידי איראן, החיזבאללה וכפי הנראה או נכון יותר הנסתר, על ידי רוסיה. הפסד מבחינתם הוא חיסולה של ברית חשובה, איראן – סוריה – חיזבאללה. החשש הזה מוביל למאבק שאסור להפסיד בו.

• נפילת משטרו של אסד והשתלטות 'צבא סוריה החופשי'. צבא זה המלכד את מרבית המורדים נתמך על ידי מיעוטים בסוריה, על יד מדינות שכנות , שלהן סכסוך עם בשאר אסד ובני בריתו, טורקיה כמי ששואפת להחזיר עטרה ליושנה, לחזור ולשלוט על שטחי האימפריה שפורקה ולשקם את מעמדה הבינלאומי, נוסף לזאת מדינות ערביות סוניות כמו סעודיה, קטאר ושאר מדינות המפרץ. כולן ביחד ולחוד שואפים לפרק את הברית איראן – סוריה – חיזבאללה.

• התפרקות סוריה והקמת מדינות המתבססות על מיעוטים אתניים ושבטיים. סוריה מורכבת ממיעוטים שונים. מיעוטים שלא שותפו בשלטון, כמו: כורדים, דרוזים, נוצרים, סונים, עלווים...

אפשרות זו עלולה לגרום למאבק איזורי, למשל המיעוט הכורדי המפוזר בסוריה, טורקיה, איראן והסביבה. המיעוט הדרוזי מפוזר בסוריה, לבנון וישראל. אפשרות זו תגרום לשינוי גדול מאוד, יכול להיות מאבקים לשחרור לאומי כפי שהתרחשו באירופה במהלך המאה ה – 19. מאבקים אלו יובילו לשינוי הגבולות המדיניים הנוכחיים, אולי גם להקמת מדינות חדשות, מדינות לאום.

אני מתאר לעצמי שישנן אפשרויות נוספות, כל אפשרות שתתרחש תוביל לשינויים משמעותיים לבריתות חדשות, לסיכויים וגם לסיכונים. לכל אחת מהאפשרויות ישנם תומכים ומתנגדים.

לאן פניה של סוריה, "בעת ההיא החכם יידום", ימים יגידו. וודאי בעוד ימים ארוכים.