מכתב אנונימי
22.4.12
לאחרונה אני נופל למסע השמצות והכפשות שאין בהן שחר... זה קרה ביום שלישי שעבר, קיבלתי טלפון מדנה, היה משהו מוזר בקול שלה מיד ידעתי שמשהו קרה, היא סיפרה לי על מכתב אנונימי שנשלח אליה, הקול שלה היה שונה, זר, קר, היא נשמעה לי מפוחדת. בנוסח המכתב היה מסר חד משמעי- תתרחקי מאריק במהירות האפשרית! אותו אדם אנונימי השתמש בשקרים ובעובדות שאין בהן ולו טיפת אמת אחת, תוכן הדברים זיעזע אותי והשאיר אותי חסר אונים וללא יכולת להגן על עצמי, הרגשתי סחרחורת, הייתי נסער, הרגשתי שהקרקע נשמטת תחת רגליי ואין ביכולתי לעצור את זה, לא ידעתי איך אני אוכל את זה. דבר אחד היה ברור- אותו אדם מכיר אותי, הפרטים הכלליים היו מדוייקים ולא השאירו מקום לספק, הוא ידע היכן לפגוע בי וירד לתהומות של זוהמה שלא ידעתי כמותן. אין ספק, אני מפריע לו! בתחילה חשבתי להתעלם למרות הכל, אמרתי " אוקיי, מכתב, מגניב, אידיוטי, נגמר." לתומי חשבתי שההתעלמות תעשה את שלה... אז חשבתי. כעבור שבוע צץ לו מכתב נוסף והשמצות חדשות, עם הזמן התווספו לזה טלפונים מאשימים מאמא של דנה, דבר שגרר אחריו חרדה גדולה יותר, היא ממש גרמה לי לתחושה שבאמת עשיתי את הדברים, וראיתי לנכון להתנצל ולקבל את כל מה שהיא אמרה. למרות הסערה דנה נתנה בי אמון מלא, ממש הרגשתי את זה, ובכל זאת זה עבר ליידי , לא היה בי את המקום להכיל את הדברים, הייתי טרוד מדי. החלטתי לחתוך את הסיפור, הרגשתי שאם אני אמשיך אני אתן יד לאותם ההבלים, הרגשתי מצד אחד חנוק לגמרי, ומנגד הרגשתי הקלה עצומה.
אט אט הדרמות פסקו וצמחה לה שגרה חדשה. חוויתי המון אכזבות בחיי אבל משהו בי נשאר תמים, נשאר שלם, האמונה באדם. מעולם לא חשבתי שישנם אנשים המקדישים מזמנם הפנוי בכדי להתעסק בחיים לא להם. חבר יקר, אני יודע מהם המניעים שלך, הובלתי אותך לתהומות של שנאה עצמית שלא ידעת כמותן, פעלת משם בלי להקדיש דקת מחשבה על ההשלכות. אני סולח לך בלב שלם, ואני רוצה שתדע שהצלחת לגזול את שלוותי לדקות מעטות ולעיתים אף לשעות ספורות בלבד. אך בסופו של יום לא ניתן לגזול ממני את שלוות נפשי,היא שמורה היטב בכספת נשמתי, טמועה עמוק עמוק.
כל החיים עסקתי ועודני עוסק בצורך בקבלה, צורך להיות קונצנזוס. אני משקר, מחייך, צוחק, הכל... רק אל תשנאו אותי בבקשה. לאחרונה מתחוורת לנגד עיניי מציאות הרבה יותר ריאליסטית, מציאות בה אני מקבל את עצמי ללא כל התניה של הסביבה. לסיכומו של דבר, האמונה באדם נשארה, ולך חבר יקר אני סולח מעמקי ליבי ומאחל לך שתזכה לימים יפים יותר. ללא ספק ניצחת אותי במערכה והשפלת אותי עד עפר, אך את הניצחון בקרב הבטחתי עוד לפני שהחל.
|
