התקשורת? משרד החינוך? הטלוויזיה? הפלייסטשין? צוקרברג עם הבייביפייסבוק שלו? המחשבים?   מה קרה בין הזמנים שהילדים שלי היו בבית ספר לבין היום. מה קרה בעצם שהפך את המורים ל"מטומטמים" בעיני כולם ואת בית הספר למקום מסוכן...

שומעת את התכניות בערוץ 2 המוקדשות לחזרה לבית ספר  ורואה את צופית גרנט על דמעותיה ומשפחתה מדברת על האלימות שם. היא אוהבת להתפשט כמו שצריך... כאילו שמישהו ביקש ממנה....בכלל, בן אדם ערום זה לא תמיד כל כך מעניין...

אז בין דמעה אחת לחברתה אני חושבת...

בית הספר יכול להיות כל דבר. מנחמד וטוב עד למקום מזעזע...תמיד היה כך. בסופו של דבר, בית הספר הוא החיים והעולם ב"קטן". אחד הדברים שאנחנו לומדים בעולם הגדול והקטן הזה שנקרא בית ספר, זה להתמודד וזה לא קל.  אז השפילו את הילד שלך, יש כמה עשבים שוטים ואלימים, הוא סובל. כואב לו. מה עושה בן אדם שכואב לו? הולך לרופא......ממי  אמור ילד לבקש עזרה אם לא מהוריו? בפני מי יחשוף את כאביו? מיהו הרופא האולטימטיבי לילד שלנו? איך זה שהילד לא מרגיש שהוא יכול לדבר, לבכות ולספר להוריו?איך זה שהוא לא נותן להוריו את האפשרות לעזור לו?

נדמה לי שזו הבעיה. זה לא בית הספר וגם לא החברים הרעים. זה רק אנחנו - ההורים. ודי להתחבא מאחרי צעקות, האשמות ודמעות. יש צרות בבית ספר, בחוג, בעולם. אנחנו כהורים אמורים להיות ראויים לפתיחות מהילדים שלנו.

כשהבן שלי בא לספר לי שהמורה מטומטמת ורעה וטונות של בוז יצאו ממנו, יכלתי לצרוח עליו, על המנהל, לכעוס עח המורה, לאיים...אז לא...אמרתי לא: תשמע חבוב: היא אולי מטומטמת...אולי רעה...האמת היא שהיא בן אדם כמו כולם. יש לה דפקטים וגם כמה צרות... כמו שיש לי ...(ויש לי)...מה שקורה שם בכיתה זה שבן אדם גדול אחד בא ללמד משהו את הבני אדם היותר צעירים כי זהו המקצוע שלו...היא למדה ללמד אתכם משהו....תזכור, אתה לא צריך להתחתן איתה וזה בסדר לא לאהוב אותה...תנסה ללמוד ממנה משהו, היא שם בשביל זה.

כשהבת שלי סיפרה לי על החרם שהבנות עשו לה בכתה ט ...כן הלכתי למורה וביקשתי לפתור את הפלונטר הזה וזה הסתדר יפה.

אלימות לא חוו הילדים אבל היו צרות של בית ספר. הרבה. המשותף לצרות ולילדים היה שהילדים דיברו איתי...סיפרו לי...הם מדברים גם היום....אולי כי אני דיברתי איתם וסיפרתי להם...תמיד. חשיפה לא יכולה להיות חד סתרית וכשהיא טובה, היא יוצרת אמון גדול ואף אחד לא "פוחד" מהתגובות של האחר...לא אני מהם ולא הם ממני...אז אולי זוהי התשובה?.אולי מה שהשתנה זה ששכחנו קצת שכולנו בני אדם? גם המורים, ההורים והילדים בני תמותה? חכמים ומטומטמים גדולים? ורוב הסיכויים ששכחנו גם לצחוק לפעמים....וגם לבקש יפה...וגם לעזור...מה שנקרא "להיות שם בשביל"?

מה אגיד לכם...בתי הספר של הילדים לא היו להיט אבל היו די בסדר, כולם...פחות או יותר. הם למדו יפה, עברו את התהליכים שלהם למרות המנהלת הקשוחה, המורה הפלצנית, זו המטומטמת והמורה ה"הומו הקטן."..המחשב, הטלפונים, הפלייסטשן, התחרות, ההשגיות ושאר הסחות הדעת...הכל עבר בשלום..גם הלימודים, כי הם אף פעם לא היו לבד.היה להם שקט ובטחון שאיפשרו להם ללמוד למרות הכל . אולי זה מה שהשתנה. אולי יש להם פחות שקט ובטחון מאיתנו ההורים ובלי אלה הילדים שלנו הופכים לאלימים או לקרבנות...אז תחשבי על זה ותחליפי מוסיקה צופית גרנט...דברי אל ההורים, תפתחי בית ספר להורים במקום להזיל את דמעותייך הקלות ותשאלי אותם שאלה פשוטה אחת. "איך זה שהילד שלך לא מספר לך" ותחכי לתשובה...