תשמעו סיפור.

מעט אחרי שרבין נבחר לראשות הממשלה בפעם השנייה והאחרונה שלו, ומעט לפני שנטשתי אותו ועברתי לשוטט ברחובות ניו יורק, נהיה לי איזה קשר במשרד ראש הממשלה, שבעקבותיו עשיתי כל מיני פוסטרים. בעיקר למשרד לאיכות הסביבה, בעיקר נגד כל מיני מפגעים שאי אפשר להאשים בהם את השמאל, כגון זיהום אוויר ומים ושאר מפגעים אקולוגיים. פוסטר אחד שללו לי בגלל שכתבתי עליו “הולכים על מים”, ואתם יודעים טוב מאוד מי הלך על מים ומה קרה לנו בגללו. אה, אה, לא בבית ספרנו.

אניווי. אחר כך עשיתי אפילו לרבין איזה פוסטר, נדמה לי שאפילו הייתי הראשון להשתמש ב”בקש שלום ורדפהו”, אבל אני הרי לא כאן בשביל לאסוף כבוד אז בואו נעזוב את זה. ואז הלכתי לדרכי.

שנים אחר כך חזרתי למולדת. על רבין זה כבר לא יכול היה לעשות רושם, אבל חודש אחרי שחזרתי אני מקבל טלפון ממשכן הכנסת. מישהו שמכיר אותי במשרד ראש הממשלה אמר למישהו במשכן הכנסת שאני כאן, לא רוצה לחשוב אפילו איך הם ידעו את זה, ושאם צריך מישהו לעשות את הברושור של טקס מעמד השבעת נשיא המדינה, שווה לפנות אלי. “האם אתה מעוניין?”.

האמת? לא כל כך הייתי מעוניין, אבל שני תינוקות בבית שמעוניינים לאכול בסוף היום לא תמיד משאירים לבנאדם ברירה, אז הלכתי על זה.

יש שני מועמדים, אמרו לי אנשי המשכן, שמעון פרס (“שמן הסתם יזכה, אבל לא שמעת את זה ממני”) ומשה קצב (“שהרי מוכרחים להתחרות שניים על התפקיד”). עושים שני ברושורים מקבילים כי יש 16 שעות בין ההצבעה לטקס ההשבעה, ולא מספיקים להדפיס בזמן כזה. מחלקים לקהל את הברושור הזוכה, גורסים את המפסיד. משלמים לך על שניהם. תענוג.

ההיסטוריה, אתם יודעים, מדברת בעד עצמה. מאחורי הקלעים כולם השקיעו בברושור של פרס. אפילו בעל הדפוס הירושלמי, שאי אפשר היה לחשוד בנטיות ליבו, רצה לגרד עוד קצת בשוליים והחליט לחסוך את ההדפסה של הברושור של הקצב מקריית מלאכי.

קיצורו של עניין, שכשהתברר שהמפסיד הוא לא אחר מאשר אתם יודעים מי, היו מוכרחים להדפיס גם את הברושור של קצב מהר מהר, אבל אז - כמו שתמיד קורה במצבים כאלה - הקובץ לא נפתח בדפוס, ואז - כמו שתמיד קורה במצבים כאלה איתי - נעלמתי עד שתיים בלילה. קיצורו של עוד דבר, זה שהטבעת הזהב של סמל המדינה על קדמת הברושור, כפי שהופיעה למחרת בטקס, בהחלט ירדה יפה בהיפוך מראה על ברכיהן של כל מי שלבשו חצאיות בהירות באותו יום. ממש מגע הזהב של הקצב.

אבל כל העניין שרציתי בעצם לספר לכם זה שבמהלך העבודה עליתי מספר פעמים ללשכה של פרס בבית אמות משפט, שם בשדרות שאול המלך. הפעם האחרונה שבהן היתה כמה ימים אחרי הבחירות - או ההפסד, תלוי מאיפה אתם מסתכלים על זה - כשמנהלת הלשכה של פרס צילצלה לשאול אם אני יכול לארגן לה כמה עותקים לפני גריסה של הברושור של בחירת פרס לנשיאות המדינה “ככה בשביל הארכיון, אף אחד לא יידע חוץ משמעון וממך וממני”. אירגנתי לה.

בכל זה נזכרתי לפני שבועות אחדים כשעליתי לקומה העשירית בבית אמות משפט לפגישה של הוועד המנהל של עמותת אנו פליטים במשרד עורכי הדין מן-ליבאי או ליבאי-מן, אצל קנת מן, שהוא יו”ר ועד העמותה. פגשתי שם את הטובים באנשים. שמעתי שם דיונים כבדי ראש על מהות החיים במסגרת החברתית הזו שבה אנו חיים, החברה הישראלית, אני מתכוון, שזה לא בדיוק חוג שמחת המזל. אפילו עומר ויפתח לא זרקו משקפי שמש על השולחן בנונשאלאנט.

פרופ’ מן הוא איש רציני. מי שהקים בשנת 1996 את הסניגוריה הציבורית ועמד בראשה שש שנים, יכול להועיל לכם גם אם אתם עברייני צווארון לבן, ככה אומרים הפרסומים. אני אישית לא הולך עם צווארונים בכלל, ואם כן אני מתמקד בכחול, אבל גם לשמוע אותו מדבר שלא כבעל אינטרס, יש בזה הרבה עניין. גם כשהוא מדבר על דברים קשים הוא מדבר בקול רך ובשקט, שמתמזגים בשקט הכללי שיש במשרד, שמזכיר את הדממה הסופגת-כל שיש ביום שלג כבד במקומות רחוקים כמו אלה שמהם הוא בא, קרוב לודאי. 

יחד איתו בוועד המנהל, יושבת חבורה שנאה לכל אדם להתפאר בה. עו”ד בועז אוקון, שהיה מנהל בתי המשפט בישראל, הסופר דוד גרוסמן, שזו העמותה היחידה שהסכים להיות חלק ממנה, הסופרת כליל זיסאפל, רלי אזולאי ועדי אופיר ועוד סוללה נאה ומכובדה של אנשים סביב שולחן ישיבות אליפטי בחדר חמור סבר, שכל הספרים על מדפיו כרוכים בכריכות עור (אלה שמחו”ל) או דמוי עור (מתוצרת הארץ), וכולם עוסקים בכל מיני דיני ונזיקי ושאר ענייני שאינם נהירים לי כלל. 

כששאלו אותי מה אני יודע לעשות, אמרתי שאני יודע לדובב אנשים. מיד קלטתי שהמשפט הזה מצא חן בעיני היושבים סביב השולחן. טפחתי לעצמי בעדינות על השכם, כי אני הרי שברירי לגמרי, ויצאנו לעבוד.

אחר כך חשבתי על זה קצת והבנתי שהפעולות שכולנו נידרש להן בעתיד הקרוב כבר אינן קשורות ליכולת של מישהו לדובב אותנו לפעולה, אלא יותר לזה שכולנו נגיע להכרה שמעתה יש לנו עוד חובות. שממש כמו שאנחנו משלמים ביטוח לאומי ומס הכנסה, נצטרך להטיל על עצמנו מס מרצון, אשה ואיש לפי יכולתם, על חשבון הנאותינו הפרטיות וצמצום צרכינו שלנו, כדי לקיים את העולם כפי שאנחנו מבינים אותו, ולא כפי שהמדינה מקיימת אותו. שיש עניים ומעוטי יכולת שצריכים עזרה, ויש פליטים ועוד כאלה שגורלם לא שפר עליהם ושאם לא נעשה דבר למענם, איש לא יעשה. עיתות מצוקה.

מכיוון שכל אחד צריך לשאת בעול משלו, הרי שעשרה שקלים הם מה שאני מבקש מכם לחשוב עליו בתור החלק הפרטי שלכם בעניין הזה עכשיו. זה עובר מהר כמו זריקה אצל הרופא, ורק מרגיש הרבה יותר טוב אחר כך.

תירמו והפיצו. הייתי רוצה להגיד שלא אחזור על עצמי יותר, אבל זה לא יפה לשקר.

תורמים לעמותת אנו פליטים