כותרות TheMarker >
    ';

    פרופיל

    bonbonyetta
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    המקום של bonbonyetta

    דאגה לסביבה בעיני זה גם אכפתיות ל"שקופים" חסרי הישע שאתנו על הכדור הזה, ומי שבסוף סולם העדיפויות - בעלי החיים. כאן לשם שינוי, אני מנסה לשים אותם בפוקוס קדימה.
    למה? כי רק מי שאוהב רואה את המצוקה, הסבל, וחוסר ההגינות ביחס כלפיהם.
    תמונת הבלוג מהספר "כלבי המגפה", ריצ'רד אדמס, שנתן בי אותותיו וחותמו לנצח.

    ארכיון

    0

    גם לסבא שלי יש !

    52 תגובות   יום שישי , 24/8/12, 11:55

    ''

     

    גם לסבא שלי יש !

     

    הפוסט הממוחזר (איזה כיף יש לי כינים) של רומפיפיה העלה בי נשכחות וחיוך על השפתיים, ובימים טרופים אלה אני באמת זקוקה לו (פוסט קודם, הנחשול), ובעצם הרי כל אחד מאתנו זה לא מזיק לו....היא דיברה על כינים שהיו חביבות על בתה הבכורה, ואני מדברת על דבר אקוטי ובלתי הפיך הרבה יותר, אך באותה אוירה מיוחדת ותמימה שכה אופיינית לעולמם של ילדים.

     

    לפני שנים כשילדי השכונה כולם היו קטנים, המרפסות פתוחות וללא סורגים, אז הרי לא היה צורך בכגון אלה כי לא גנבים ופורצים היו זן נדיר באמת, מה גם שלא היה מה לגנוב – אז, היינו כולנו משחקים במיני משחקים מוזרים שהגה מוחנו הקודח. הרי מחשבים וטכנולוגיות של היום לא היו, ולא כסף לקנות משחקים שנחשבו מותרות של אנשים מפונקים.

     

    ''

     

    אם למישהו היה אחד אז כל השכונה הייתה מתקרצצת עליו.  זה בעצם מה שקרה למשפחה הראשונה בשכונה שקנתה טלוויזיה (ענקית שחור לבן כזה), כל יום אח"צ עד הערב הילדים כולם היו אצלם בסלון.

    זו הייתה משפחה שהאם הייתה מורה בכירה ומוערכת בבית ספר ומחוצה לו, והכסף פחות חסר להם מאשר לשאר.

    '' 

    משעשע לראות את ההבדלים בין אז לבין היום, מהרבה בחינות. למשל אז  להיות מורה היה כבוד ופרנסה טובה המכבדת את בעליה. גם הלך החשיבה היה אחר לגמרי, כאילו מעולם אחר, כולה דור אחד הבדל ותראו....

     

    יום אחד, תקופה קצרה אחרי פסח, הרי המתנו שאימא תאשר לעשות שימוש במצות שנשארו, פרצנו אני אחותי וחברה במשחק כדורי המצות. הרטבנו מצות בקצת מים, צרנו מהן כדורים כאלה דביקים, והיינו זורקים בכיוון מי שלא מצא חן בעינינו, או שהרגיז אותנו קודם לכן. כמובן מיד אח"כ התחבאנו מאחרי מעקה המרפסת. משחק שלא גורם למעשה חלילה נזק, אבל מלכלך ומעצבן.

     

    לא יכולנו להתאפק היות והיינו ב"שוונג" של רוח שטות, וזרקנו עיגול אחד כזה של מצות רטובות גם על בתה של השכנים שלנו שהייתה בת גילנו, ובדיוק אתמול הקניטה אותנו על משהו. התחבאנו, אבל לא מספיק מהר כנראה, ולא עזר לנו, היא ניחשה מאיפה זה נחת עליה.

     

    לא עבר זמן רב והתחילו חילופי דברים "חביבים" משתי המרפסות שנמצאות בדיוק אחת מול השנייה מעבר לכביש הקטן שעובר בלב השכונה.

    טמבליות היא זורקת לנו, ועוד כהנה וכהנה מטבעות לשון חביבות וויכוחים. אינני זוכרת בכלל איך הגענו לזה אך הגענו לזה שהיא השוויצה שאבא שלה הוא יותר "שווה", הוא גיבור, ויש לו רגל מעץ (ואכן הייתה לו).

    אחותי הקטנה כבר לא יכלה לשאת את העלבון והנחיתות שרגל העץ של האבא הגיבור שלה העמידה אותנו, קפצה ממחבואה ובגלוי צעקה לה בקול גדול שכולם ישמעו "ולסבא שלי יש רגל מפלסטיק" נננננ.....ואכן לסבא שלי שהיה חולה מאד והתארח אצלנו פעמים רבות הייתה רגל מפלסטיק.

    ''  '' 

    אז כשקראתי על הילדה שכל שמחה והתגאתה שסוף סוף גם היא נדבקה בכינים ואינה שונה משאר הכתה, נזכרתי ברגל מהעץ ורגל הפלסטיק, ובראייתם המיוחדת של הילדים.

    יש מקרים שמה זה בא לי פשוט לזרוק כל ההרגלים והמוסכמות ולשאול איזה ילד מה לפי דעתו צריך לעשות, בטוח שאקבל ראייה אחרת על הדברים ממנו. ולפעמים אולי זה מה שצריך, כל אחד מאתנו, לראות אחרת את אותם דברים.

     

    ''

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (52)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/6/14 23:58:
      סיפור יפה
      פוסט משעשע, תודה ששיתפת. אני מקווה שהיום בו לצאצא יהיו כינים אינו קרוב, כי ממנו אליי הדרך היא מאוד קצרה :-)
        8/9/12 22:39:
      אכן סיפור יפהפה. נהניתי מאד.
        30/8/12 21:33:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2012-08-29 14:07:58

      לא להאמין. הצלחתי להכנס, לקרוא וליהנות. תודה בונבונייטה. ***

      הא?

       

      לא להאמין למה?

      שהצלחת להכנס?

      שקראת ?

      שנהנית?

      שאנחש?מופתע

       

        30/8/12 16:19:
      בחיי שפעם הדברים היו אחרת לגמרי, מין תמימות שאני מתגעגעת אליה, אם כי אני לא בטוחה שהמבוגרים יותר, חצי דור או דור מעליי, מתגעגעים אליה......אולי היא רק פרשנות שלי לזכר ימים שהיו ואינם.....תודה על החיוך, בונבוש :)
        29/8/12 21:21:

      צטט: נעה אל-יגון 2012-08-25 11:15:45

      אכן ימי ילדותינו מלאים בזכרונות נפלאים של הטלויזיה בשחור לבן אצל השכנים בקומה למעלה, ואח"כ משחק האליפות של מכבי ת"א שראינו אצל השכנה שקנתה טלויזיה צבעונית, וכך בלי שהרגשנו בובות הנייר התחלפו להן בבובות משוכללות ויקרות מאוד, אפילו היום הרגליים של חבריי כבר לא מעץ או מפלסטיק אלא מחומרים משוכללים וקפיצים מיוחדים, רגל מיוחדת להליכה ורגל מיוחדת לריצה וכו' וכו' ומגיע להם!!!

       

       

      וואלה, מ'זתומרת הרגליים של חברייך?

      בודאי מגיע להם, לכל אחד מגיע שיהיה לו כמה שיותר נוח חלילה וחס אם הוא זקוק לזה.

      זכור לי מלפני שנים בחור מקסים נכה צה"ל שבכוונה היה הולך עם איבר הגוף החסר לו בגרסה הקדמונית ביותר שהייתה, תמיד תמהתי לגבי זה מדוע דווקא עם גרסה כזו הוא הולך.  

       

        29/8/12 21:12:

      צטט: יעלה קמר (פריאל) 2012-08-25 08:56:32

      חח...בונבון יופי של פוסט. בדיוק לימדתי לפני מספר חודשים את הנסיך, דווקא קבוצת גימלאים, שם אין חומר להספיק לבגרות ואפשר פשוט ללמד ולהנות ללא צורך לרוץ ולהשיג, והלוואי היתה חשיבה שכזאת רוחחת או לפחות מחלחלת גם או בעיקר למערכת החינוך. שנה טובה שתהיה (ובלי כינים בבקשה !!!).

       

      אוהבת מאד את הספר הזה

      ''

      מה שהכי רלוונטי לפוסט הזה זה:

       

      "כי כך דרכם של המבוגרים: תמיד צריך להסביר להם הכל." עמ' 4

       

      "אכן מוזרים המבוגרים.. מוזרים מאוד!" E.T

      

      מגניב

        29/8/12 21:05:

      צטט: דנה.גל 2012-08-25 07:33:53

      ראיה של ילדים אכן יוצאת דופן ולפעמים מצחיקה מאוד...

      זה כל הקסם, והיא לא מצחיקה מפני שהכל יחסי, גם הראייה שלנו כלפיהם מצחיקה....

      אתן לך דוגמא קצת מזעזעת ולנו לא תיראה הגיונית, אך מבחינת ילד היא הגיונית מאד ואם את חושבת לעומק, היא אכן מאד מאד הגיונית.

      שמעתי פעם ממישהי ששמעה או קראה כתבה בעתון על ילדים תינוקות שננטשים בבתי חולים בשל מחלה, פגם, נכות וכנ"ל. ראיינו אם כזו אחת שהילד שלה התינוק נולד פגוע והיא ובעלה החליטו לנטשו בבית החולים.

      לילדם השני שהמתין בבית שהאם תחזור עם תינוק סיפרו שהוא היה מאד חולה.....

      לימים ולשנים לקח זמן עד שגילו זאת ילדם הבוגר במשך שנים הסתיר מהם בכל פעם שלא הרגיש טוב או היה לו חום או משהו, ובדיעבד התברר שהילד הקטן המסכן הזה היה מלא פחדים שאם הם ידעו שהוא לא מרגיש טוב, גם אותו הם יזרקו בבית חולים כמו את אחיו התינוק .....

       

      ''

       

        29/8/12 21:00:

      צטט: ~בועז22~ 2012-08-24 22:52:01

      אני מאמין שבכולנו, נותר משהו מן הילד...

      אך, ככול שעובר הזמן אנחנו נוטים להתעלם

      מדעותיו ומעצותיו. אנחנו מתביישים יותר ויותר

      בעצותיו ובדעותיו, ולו רק משום שאנחנו מאמינים

      שככול שנצבר ניסיון-חיים, כך מתרבה גם החוכמה...

      זה בהחלט נכון, אלא שיחד עם נסיון החיים והזמן מתרבים גם החששות, העכבות, ההתחפרות במוכר, ועוד ועוד....יש מי שנוטים די להתעלם מתחושות בטן ולוקחים בעיקר בחשבון את מה שמקובל ולפי ההגיון, מה שלא תמיד עובד....

       

      אצל ילדים זה שונה עדיין. 

      ''

        29/8/12 20:56:

      צטט: דוקטורלאה 2012-08-24 22:33:15

      פוסט חמוד ומעלה זכרונות מימים רחוקים, המעניין היא האווירה האחרת ששררה בשכונת המגורים. לבתים לא היו דלתות בקומה הראשונה, ואם היו ,הן אף פעם לא ננעלו. טלפונים מעשה ידינו מבית לבית היו מקובלים מאד. מעניין שלא הזהירו אותנו שאפשר ליפול אם מתכופפים יותר מדי. האם סמכו עלינו, או שלא היה להורים זמן לשטויות והם היו שקועים בעבודה, ובשכר המועט שלה.

      כן....והנחמד שהמזון היה באיכות אחרת לגמרי.

      אני זוכרת שכשהייתי קטנה עדיין צרכתי ואכלתי חלב ומוצריו, ואז החלב היה לו קרום למעלה ובבקבוקים מזכוכית, והוא היה הרבה יותר טעים. כיום איכות הדברים ירדה, גם פירות וירקות אין להם טעם וריח כמו פעם

      את זה למשל אינני זוכרת זה היה הרבה טרום זמני

      ''

      אך את זה אני עדיין זוכרת במעורפל

      ''

        29/8/12 20:52:

      צטט: ורד אוריאל 2012-08-24 21:07:51

      תודה על השיתוף בסיפור מילדותך. וכן... ילדים רואים את הדברים אחרת וזה אפילו קסום בעיניי.

      גם בעיני זה קסום, הראייה המיוחדת השונה שלהם את הדברים. הלוואי והיינו אנו המבוגרים משאירים לעצמנו קצת שאריות ממנה.... 

      ''

        29/8/12 20:49:

      צטט: מרב 1956 2012-08-24 20:34:27

      כמה חמוד הפוסט הזה.

      תמימות ילדית יכולה להיות משגעת,

      חבל שלא כל אחד שם לב לזה.

      (אגש עכשיו לקרוא את הפוסט של רומפיפיה)

      הקטע שלפעמים לילדים יש הברקות שחבל"ז, מכים אותך אל החומש....הם בתמימותם לא מבינים עד כמה ההברקות שלהם עמוקות ומקסימות.

       

      לא להאמין. הצלחתי להכנס, לקרוא וליהנות. תודה בונבונייטה. ***
        29/8/12 10:16:
      מקסים. הגאווה והבושה הן בהחלט בעיני המתבונן....
        28/8/12 22:07:

       

      מי אמר שילדים הם אינם מבוגרים קטנים?

       

      יצפאן עובר סדרת חינוך

        27/8/12 22:37:

      צטט: bonbonyetta 2012-08-27 19:48:04

      צטט: רומפיפיה 2012-08-24 16:03:55

      בונבונייטה יקרה ואהובה

      קודם כל שמחה על הקרדיט וההשראה

      שקיבלת מהכינים של שרון:))))

      ברור שאצל ילדים החשיבה אחרת.

      ראיית העולם שלהם נובעת מסביבתם הקרובה..

      כיום יש כמובן השפעה רבה לטלויזיה לתכניות הילדים

      ולכל גיבורי העל...היום כל ילד מגיל שלש בערך

      רוצה להציל את העולם מידי ה"רעים"...

      אבל עדיין הם משחקים בחרבות ובחיצים

      והבנות סובבות סביב הברביות...

      שמעתי היום בקניון. ילדה  אולי בת חמש

      באה בטענות לאביה שהביא לה ברבית חדשה ויפה

      בטענה שהברבית מגעילה, כי...

      שערה היה חום.. במקום בלונד:)))

      צ'מעי, אני חייבת לספר לך למה אני פחות אוהבת ורוד ובמיוחד את הורוד בגוון הזה של הקפה שאת כל כך אוהבת לכתוב בו. על אחד והמשקעים שלו.

      בילדותי אמי נהגה להלביש אותי המון המון בורוד כי היא אמרה שזה נורא התאים לי והיא אהבה זאת, כי אותה הלבישו בילדותה כל הזמן בגדים כהים לרוב כחול כהה.

      לכן אני בבגרותי לא יכולה עם הורוד הזה ויותר אוהבת את הכחולים ירוקים וכאלה....

      עכשיו, השאלה אם את ממשיכה עם הורוד אולי אולי לפחות תעשי אותו בגוון של ורוד עשן כזה פחות "ורוד" ? או שאני צריכה לשלם לך על זה?

       

      לגבי תגובתך, אם האבא לא הסביר לילדה, שם אותה במקום שזה לא מה שעושה בובה מגעילה או יפה אז לא רק שהוא פרייר הוא די נכשל כמחנך. מקווה שהוא הסביר.

       

      ''

       יקירתי היקרה עד מאד...

      צ'טערת שיש לך משקעים מהצבע הרוד.. אני פשוט משמשת בו על מנת שאזהה אם הגבתי או לאו.. אין לי בעיה להגיב בורוד אחר, העניין הוא שאין ורוד אחר על הפלטה שלי....אגב, הרקע שלך הופך את הורוד שלי לבלתי נסבל בעליל.. לגבי האבא הזה מהקניון... באמת לא מכירה אותו.. אני מאד מקווה שבשאר התחומים הוא אבא הרבה יותר טוב...לפי מראהו לא הייתי מעיזה כלל להתערב ולו גם במילה אחת בשיח שבינו לבין בתו הקטנטונת...

        27/8/12 22:10:
      הזכרת לי אוירה אחרת ופשטות אחרת. וילדים אכן רואים אחרת אני תמיד אומרת שילדים הם לא מבוגרים קטנים הם אחרים לגמרי.:}
        27/8/12 21:03:

      מקסים!!!

      חיוך

        27/8/12 19:48:

      צטט: רומפיפיה 2012-08-24 16:03:55

      בונבונייטה יקרה ואהובה

      קודם כל שמחה על הקרדיט וההשראה

      שקיבלת מהכינים של שרון:))))

      ברור שאצל ילדים החשיבה אחרת.

      ראיית העולם שלהם נובעת מסביבתם הקרובה..

      כיום יש כמובן השפעה רבה לטלויזיה לתכניות הילדים

      ולכל גיבורי העל...היום כל ילד מגיל שלש בערך

      רוצה להציל את העולם מידי ה"רעים"...

      אבל עדיין הם משחקים בחרבות ובחיצים

      והבנות סובבות סביב הברביות...

      שמעתי היום בקניון. ילדה  אולי בת חמש

      באה בטענות לאביה שהביא לה ברבית חדשה ויפה

      בטענה שהברבית מגעילה, כי...

      שערה היה חום.. במקום בלונד:)))

      צ'מעי, אני חייבת לספר לך למה אני פחות אוהבת ורוד ובמיוחד את הורוד בגוון הזה של הקפה שאת כל כך אוהבת לכתוב בו. על אחד והמשקעים שלו.

      בילדותי אמי נהגה להלביש אותי המון המון בורוד כי היא אמרה שזה נורא התאים לי והיא אהבה זאת, כי אותה הלבישו בילדותה כל הזמן בגדים כהים לרוב כחול כהה.

      לכן אני בבגרותי לא יכולה עם הורוד הזה ויותר אוהבת את הכחולים ירוקים וכאלה....

      עכשיו, השאלה אם את ממשיכה עם הורוד אולי אולי לפחות תעשי אותו בגוון של ורוד עשן כזה פחות "ורוד" ? או שאני צריכה לשלם לך על זה?

       

      לגבי תגובתך, אם האבא לא הסביר לילדה, שם אותה במקום שזה לא מה שעושה בובה מגעילה או יפה אז לא רק שהוא פרייר הוא די נכשל כמחנך. מקווה שהוא הסביר.

       

      ''

       

        27/8/12 19:43:

      צטט: * חיוש * 2012-08-24 15:58:09

      בונבוניטה יקרה לליבי נשיקה

      התמוגגתי לקרוא מזיכרונות ילדותך

      והפוסט של רומפיפה

      יחד יקירותיי מחדדים את העניין שכמה חבל

      כשאנחנו מתבגרים מתפוגגת לה התמימות

      ואני הכי אוהבת כשילד/ה מחייכים אליי

      כשאוהבים הם אוהבים

      הכל אצלם טהור ואמיתי

      * כוכב אהבה ממני

      וחיבוק אוהב אוהב ונשיקות חמות לליבך, בונבוניטה יקירתי

      שבת נהדרת

      תודה, שמחה שנהנית, ילדים זה אחד הדברים שתמיד מגיבים בצורה כנה ואמיתית. קטנים, אח"כ כשמתבגרים מקלקלים אותם.... צוחק

        27/8/12 15:04:
      מקסים.
        27/8/12 14:31:

      בעולם  שלנו

      אפילו  בעולמו של  הנסיך

      שמעון

       


      הנסיך הקטן

        26/8/12 22:24:

      צטט: yonbir 2012-08-24 15:41:42

      הזכרת לי נשכחות, יקירתי.

      העלית חיוך על שפתותי וסחטת דמעה מעיני.

       

      איך איך אתה מצליח להיות כל כך הרבה פעמים ראשון, וכל כך הרבה פעמים להעלות חיוך אצלי, זה נבצר מבינתי.

      החיוך והדמעה הרבה פעמים חברים טובים....

      תודה

      ''

        26/8/12 13:56:
      בכל דור הראייה של הדברים שונה. כיום , תודות ל"קידמה" מספיק עשור שנים , במקום דור, וכבר ה"צעירים" אומרים ל"זקנים" ש"זה לא כמו שהיה בתקופה שלכם"
        26/8/12 13:56:
      בכל דור הראייה של הדברים שונה. כיום , תודות ל"קידמה" מספיק עשור שנים , במקום דור, וכבר ה"צעירים" אומרים ל"זקנים" ש"זה לא כמו שהיה בתקופה שלכם"
        26/8/12 12:09:
      גם אצלנו בשכונה היה את הקטע של הטלויזיה.... איזה זכרונות מתוקים.
        25/8/12 22:42:
      השכל הישר והתמימות הנפלאה. כמה חבל שהם אובדים לנו בדרך!. כמו לכולם, גם בי העלו זכרונות ילדות. תודה על פוסט חמוד להפליא
        25/8/12 21:34:

      צטט: ארזעמירן 2012-08-25 13:30:29

      טוב, לא חוכמה. אצלנו בעדה זה הספורט הלאומי "תחרות ה"מי יותר מסכן".

       

       

      איך שר מוטל בן פייסי החזן? אשרי יתום אני :)

        25/8/12 21:18:
      ילדים זה קסם.
        25/8/12 18:09:
      נראה לי שגיל התמימות המתוארת בקסם כה רב בפוסט הזה ירד פלאים בשני העשורים האחרונים. ובכל זאת - קולם של ילדים ראוי להישמע :-) תמיד!
        25/8/12 15:39:

      ונוסטלגיה:
      http://www.youtube.com/watch?v=a622_FsRngE&feature=related

      ''

        25/8/12 13:30:
      טוב, לא חוכמה. אצלנו בעדה זה הספורט הלאומי "תחרות ה"מי יותר מסכן".
        25/8/12 12:38:
      כדאי לשאול ילדים. תמיד.
        25/8/12 12:36:
      נעים להזכר-חחחחח
        25/8/12 12:01:
      לראות אחרת את אותם הדברים.:)
        25/8/12 11:15:

      אכן ימי ילדותינו מלאים בזכרונות נפלאים של הטלויזיה בשחור לבן אצל השכנים בקומה למעלה, ואח"כ משחק האליפות של מכבי ת"א שראינו אצל השכנה שקנתה טלויזיה צבעונית, וכך בלי שהרגשנו בובות הנייר התחלפו להן בבובות משוכללות ויקרות מאוד, אפילו היום הרגליים של חבריי כבר לא מעץ או מפלסטיק אלא מחומרים משוכללים וקפיצים מיוחדים, רגל מיוחדת להליכה ורגל מיוחדת לריצה וכו' וכו' ומגיע להם!!!

      ''
      ''
      ''

        25/8/12 10:15:
      נהניתי לקרוא את הפוסט הנוסטלגי והמלבב. שבת שלום ומבורך!
      חח...בונבון יופי של פוסט. בדיוק לימדתי לפני מספר חודשים את הנסיך, דווקא קבוצת גימלאים, שם אין חומר להספיק לבגרות ואפשר פשוט ללמד ולהנות ללא צורך לרוץ ולהשיג, והלוואי היתה חשיבה שכזאת רוחחת או לפחות מחלחלת גם או בעיקר למערכת החינוך. שנה טובה שתהיה (ובלי כינים בבקשה !!!).
        25/8/12 07:33:
      ראיה של ילדים אכן יוצאת דופן ולפעמים מצחיקה מאוד...
        25/8/12 06:58:
      נוסטלגיה עם חיוך, תודה *
        25/8/12 01:57:
      תודה ששיתפת בפוסט נוסטלגי מעולה. אהבתי מאוד וכיכבתי צחיתוש
        24/8/12 22:52:
      חמוד.
        24/8/12 22:52:

      אני מאמין שבכולנו, נותר משהו מן הילד...

      אך, ככול שעובר הזמן אנחנו נוטים להתעלם

      מדעותיו ומעצותיו. אנחנו מתביישים יותר ויותר

      בעצותיו ובדעותיו, ולו רק משום שאנחנו מאמינים

      שככול שנצבר ניסיון-חיים, כך מתרבה גם החוכמה...

        24/8/12 22:33:
      פוסט חמוד ומעלה זכרונות מימים רחוקים, המעניין היא האווירה האחרת ששררה בשכונת המגורים. לבתים לא היו דלתות בקומה הראשונה, ואם היו ,הן אף פעם לא ננעלו. טלפונים מעשה ידינו מבית לבית היו מקובלים מאד. מעניין שלא הזהירו אותנו שאפשר ליפול אם מתכופפים יותר מדי. האם סמכו עלינו, או שלא היה להורים זמן לשטויות והם היו שקועים בעבודה, ובשכר המועט שלה.
        24/8/12 22:23:
      נחמד להיזכר..תודה...
        24/8/12 21:29:
      יופי של נוסטלגיה
        24/8/12 21:07:
      תודה על השיתוף בסיפור מילדותך. וכן... ילדים רואים את הדברים אחרת וזה אפילו קסום בעיניי.
        24/8/12 20:34:

      כמה חמוד הפוסט הזה.

      תמימות ילדית יכולה להיות משגעת,

      חבל שלא כל אחד שם לב לזה.

      (אגש עכשיו לקרוא את הפוסט של רומפיפיה)

        24/8/12 20:28:
      בהחליט נזכרתי בימיי הילדות שלנו . וטוב עשתה אחותך שענתה להם . האכזריות של הילדים גם היום לא השתנתה
        24/8/12 16:03:

      בונבונייטה יקרה ואהובה

      קודם כל שמחה על הקרדיט וההשראה

      שקיבלת מהכינים של שרון:))))

      ברור שאצל ילדים החשיבה אחרת.

      ראיית העולם שלהם נובעת מסביבתם הקרובה..

      כיום יש כמובן השפעה רבה לטלויזיה לתכניות הילדים

      ולכל גיבורי העל...היום כל ילד מגיל שלש בערך

      רוצה להציל את העולם מידי ה"רעים"...

      אבל עדיין הם משחקים בחרבות ובחיצים

      והבנות סובבות סביב הברביות...

      שמעתי היום בקניון. ילדה  אולי בת חמש

      באה בטענות לאביה שהביא לה ברבית חדשה ויפה

      בטענה שהברבית מגעילה, כי...

      שערה היה חום.. במקום בלונד:)))

        24/8/12 15:58:

      בונבוניטה יקרה לליבי נשיקה

      התמוגגתי לקרוא מזיכרונות ילדותך

      והפוסט של רומפיפה

      יחד יקירותיי מחדדים את העניין שכמה חבל

      כשאנחנו מתבגרים מתפוגגת לה התמימות

      ואני הכי אוהבת כשילד/ה מחייכים אליי

      כשאוהבים הם אוהבים

      הכל אצלם טהור ואמיתי

      * כוכב אהבה ממני

      וחיבוק אוהב אוהב ונשיקות חמות לליבך, בונבוניטה יקירתי

      שבת נהדרת

        24/8/12 15:41:

      הזכרת לי נשכחות, יקירתי.

      העלית חיוך על שפתותי וסחטת דמעה מעיני.