בן 12 הייתי. הילדים בבית הספר היו מעבירים אותי התעללות רגשית. אז חיפשתי מה לעשות עם עצמי בצהריים, לבד.
שכונתן הגפן, רמת גן. שתי דקות מהבורסה. הורים שרוב הלילות עובדים. המרכיבים הללו יצרו לי הזדמנות להסתובב בחוץ בלילות. אז הסתובבתי. והכרתי את הזונות. לפעמים גם הייתי מעשן איתן קצת.

עברו השנים, ההתעללות התמתנה אך המשיכה, המבטים בעיניהם קצרו לי תא הנשמה כל פעם. מה הם רוצים ממני?
עבר וכמה שנים נוספות, פיתחתי את אהבתי למספרים לזירה אחרת, הפכתי להיות חלק מהזונות האלו שהכרתי. הייתי עושה כמה מספרים כל יום. ההתעללות של הילדים עברה להתעללות של הלקוחות. אלו שאהבו לקלל, להכות, לזרוק עליך את ה20 שקל.

לפעמים, הייתי עושה דברים כדי להגעיל את הלקוחות, רציתי לראות אם בכלל אכפת להם. למשל, חתכתי את הידיים עד זב דם, לא בנסיון להתאבד, אלא כדי להשאיר סימנים {מה שכן לפחות הרגשתי בודאות שאני חי}, אבל זה לא הפריע ללקוחות. אף אחד אפילו לא שאל מה זה החתכים על הידיים. גם לקוחות ממין נקבה היו כמה, אלו הגיעו כמובן לא מהמתחם בר"ג. היתה אחת שאפילו אהבה את החתכים בידיים, היא אהבה ללחוץ עליהם עם הציפורניים.

את הכסף לא הייתי צריך, ובכלל הייתי סטרייט. ביום יום בשעות הבוקר "הייתי רגיל". אבל לפחות ככה אתה יודע בודאות שכולם "שמים עליך זין", אתה זוכה לודאות.

*הסיפור דימיוני