מתוך געגועים...וחזרה לחלום.... 

באחד המפגשים לפניי הטיול לתאילנד, ישבתי עם בנות מסעי והבהרתי להם שאני רוצה להתרחק כמה שיותר מכל ההוואי הישראלי של טיולי המזרח, לא רוצה ללכת לבית חב"ד, ולא לקשר הישראלי ועדיף בכלל שאולי נדבר אנגלית.... 

טוב , אז הסנוביות שלי נמשכה לפחות מיום ...וטוב שכך! 

אז למי שתכנן ,אין סיכוי לברוח מישראלים, אנחנו מהווים כמעט 40% מהאוכלוסייה המקומית  והשפה השנייה ברחוב היא למעשה עברית. אז בקיצור אם אתם רוצים להתנתק סעו ל.... לא.. לא.. בעצם אנחנו גם שם.

העניין הוא , שלפחות עבורי, המפגש עם ישראלים לאורך כל הטיול הווה חלק נכבד מהחוויה שלי וההנאה שלי. קל לנו בתאילנד , קל לנו לשבת בשולחן עם אנשים ופשוט לדבר, לצחוק, לשתות , להעביר חוויות , ולהמליץ לאן לטייל ומה לראות... פשוט לבלות ביחד עם אנשים שהכרת לפניי  5 דקות. 

אז אני יודעת שלרובכם זה נשמע קצת בנאלי וגם אני ידעתי, כמובן, מסיפורים שבתאילנד אין רגע שאתה לבד... אבל בכל זאת , לי זאת הייתה חוויה נעימה , הזרימה הזאת בין אנשים מכל הסוגים והגילאים הפתיעה אותי מאוד... 

כי זה היה הכי טבעי בעולם שם לשבת עם זוג בירח דבש ולשחק טאקי, לרקוד במועדון עם צעירים אחריי צבא , לפגוש הורים שהפתיעו את בנם והצטרפו אליו להמשך הטיול, לשבת לארוחת בוקר עם אנשים שסתם אמרו לך בוקר טוב, לקנות אלכוהול במועדון ולשתות עם כולם.  

לראות את אסף צף מעל  מזרן ים ומחלק ענבים לאנשים ששוחים במים, להיקרע מצחוק שיקי השתכר וחשב שזה נורא משעשע איך פקק של בקבוק למעשה סוגר אותו ועל כן ניהל איתו "שיחה" בעניין, את תומר , בניגוד לזוגות הטריים שחוגגים את תחילת דרכם יחד, פגשנו דווקא בטיול של סיום מוסד הנישואים, וערב אחד ישבנו אצל אריאלה בחדר יחד עם ידין ומאיה כי במקרה היא ישנה חדר לידנו, ובמסיבת טראנס מטורפת בחרנו לשבת על החול ודיברנו שעות עם ליאת ומיכל.... 

האם אתם מרמים גבה עכשיו ותוהים הממממ....

האם היא מתכוונת לכתוב על כל מי שאמר לה שלום בתאילנד? ואני אומרת כן, למה לא? אז נכון הייתי יכולה לכתוב על הים הטורקיז, והחולות הלבנים , השייקים והתאי לוטי, מאסז'ים וכל מה שהארץ הזאת מפנקת את התיירים, אבל את זה כולם יודעים מי שהיה ומי שעתיד לנסוע,  גלריית התמונות שלי  פחות או יותר מסכמת את הנושא.  

אני בחרתי דווקא לכתוב על החוויות הקטנות הללו, כי ברגעים ההם פשוט אהבתי את כולם  גליתי ישראלים אחרים, צוחקים, פתוחים, מקבלים מבלים, וזה לא חשוב הגיל, או הסטאטוס , אם אתה נוסע לבד או עם חברים, אם זה טיול של כמה חודשים או טיול בן כמה שבועות  שם אנחנו פשוט ישראלים שהשארנו את "רק בישראל" ללימור... 

כן הסיבה היא שאתה בחופש,  ותאילנד זה חופש , זה פשוט לישון עד מאוחר, להיזרק בים, להתפנק במסאז' ולסיים את הערב בריקודים וזהו.

אז בכל השלווה הזאת למי יש זמן בכלל לחשוב שאולי אותם חברים שיושבים ומבלים איתך , נכנסים איתך לאיילון כל בוקר בשעה 9 ונאבקים איתך על פיסת נתיב שלא פקוק למשך 5 שניות רצופות...? 

אז אני שואלת אתכם למה לנסוע לסוף העולם כדי לגלות ישראליות אחרת? מה אם אני אעבור היום ברחוב לא תגידו לי בוקר טוב? 

אז עם חלק שמרנו על הקשר עם הרוב היינו , כדבריי המשורר, "אורחים לרגע", אבל היה כייף לא? 

ד"ש משלי וליאת שהפכו מחברות לטיול לחברות לחיים.