פפפפפפפפפווווווווו - שקט. סוף סוף שקט. אחרי שינה מיוזעת, התהפכויות אין סופיות ולסנן אותו תוך כדי את שלא הייתה ברירה אני מנסה להבין על מה אני כועסת, למה אני לא שקטה. לפעמים יש רגעים שאתה לא יכול להצביע בדיוק על מה אבל יש בך ידיעה חזקה - משהו לא בסדר. כמו אזעקת אמבולנס פנימית. פתאום אתה, הדמויות והסיטואציה נהפכות לרקע של שלד ניאון חזק, אתם יודעים, כמו הסמל הזה של סכנה - השלד הזה עם 2 העצמות המוצלבות מתחתיו? אז ככה. זה התחיל, לא - המקרה הספציפי הזה התחיל. ואולי באשמתי אולי בחשש מסוים שלי לפתוח את זה רק איתו. אולי.... סביר שכן... זה התחיל בזה שנכנסנו לאוטו, די מחוייכים / משועשעים מהמפגש הזה ב"דאבלין" בו הסיפור שחזר על עצמו היה " כן, אני ואביתר, מחפשים דירה עכשיו" או "כן, החוזה שלנו נגמר עוד מעט ואנחנו חושבים על לקנות דירה אחרי ירח הדבש" או בלה בלה של זוגות זוגות...ואווירה של - איזה כייף לגור ביחד לה לה לה לה לה בנימה קלילה ומחוייכת זו זרקתי לאוויר, "תומר, איך זה שלא הצעת לי לעבור לגור איתך?" חצי שנייה של שתיקת הלם ואז שנייהם עליי, עידן תחילה - "מה?!?! מה זאת אומרת? למה שהוא כ-ן יציע לך לעבור לגור איתו?" תומר, נותן שניית מבט אישור מעידן ואז "כן, אני בכלל לא בטוח שזה מה שאני רוצה" ואז עוד כמה כאלה ואני שותקת או מחליקה את זה או משהו בואו נחזור מהר הביתה, צריך עוד להספיק את הרכבת. אויש, פיספסנו את הרכבת. הם חשבו שהשעה אליה התכווננו היתה השעה שבה הרכבת מגיעה לחיפה כשבעצם בשעה זו היא הגיעה לת"א. תומר מקשקש עם אימו במטבח ואני יוצאת לסיגריה במרפסת. הנה עידן חמוד. "עידנצ'ו תגיד, למה הגבת ככה כששאלתי את תומר על לעבור לגור יחד?" זה היה המשפט, זה היה המשפט שממנו והלאה רק בודהה יבין אותי. אני מרגישה שאני אומרת דברים רק כדי לשמור על הקלילות של ההתעסקות שלי בעניין הזה של לעבור דירה יחד וכל משפט שאני אומרת מרתיח את עידן ותומר שם. שותק. ששששששש........... והוא צולב אותי, ואומר לי מי אני ולמה אני ומה אני צריכה לעשות, ולסתום. וכולי רותחת, אני מרגישה את האוזניים שלי רותחותתתתת ואני כל כך כועסת כי זה לא נכון! אני לא מסכימה עם זה! אבל מצד שני, זה לא משנה מה אני אעשה, הוא את דעתו כבר החליט. המציאות או האמת שלי כבר לא רלוונטית, לא לא לא - הוא כבר יודע מה עשיתי ולמה עשיתי ומאילו מנגנוני הגנה זה נבע ועכשיו אני צריכה להרגיש רע כי לא נולדתי ילד קטן ומכוער אולי קצת כמו שהוא נולד...? ולמה לא משנה על מה אנחנו מדברים הוא מגיע למאטפורה הזו של ילד קטן שכולם נגדו?? הרי כבר דיברנו על זה והבהרנו שזה עניין שלו. לא שלי. אלו לא תחושות שהיו לי. אלו תחושות שהיו לווווווו!!! למה הוא ממשיך עם המאטפורה המחורבנת הזו? ולמה תומר שותק...? ושמישהו יגרום לו להפסיק כי אני לא מצליחה! שמישהו יעצור את המפלצת הזו שנכנסה לגוף שלעידן והשתלטה עליו! ואני אומרת" די, עד כאן, אני רוצה להפסיק את השיחה הזו עכשיו" אבל זה רק טריגר בשבילו. הוא חושב שזו הבעת חולשה, ובריחה ולא הפעם - הפעם הוא לא ייתן לי לברוח. הוא יהיה המושיע שיציב את המראה האמיתית" ה"מציאותית" מולי ויאיר את עיניי. "אבל זו דעתך, זו המראה ש-ל-ך לעינייך" אני מכבדת את דעתך. זכותך - טיול שלך, אבל אתה לא יכול להכריח אותי לראות את הדברים דרך העיניים שלך ותוך כדי אני חושבת על העובדה שאת מה שהוא רוצח כאן זה אותי, ואת מערכת היחסים שלי עם תומר ומה לעזעזל קורה פה?? היי רגע, עצור - זה לא שלך. זה שלי. Shut up bitch! מה? הוא כרגע קרא לי זונה?? מה קורה כאן? אני מסתכלת על עידן ולא מאמינה למשמע אוזניי, אני מסתכלת על עידן ורואה מפלצת, אני מסתכלת על עידן ומנסה להיזכר כמה בדיוק שתיתי כי זה כבר הרבה יותר מדי הזוי. אני לא מכירה את האיש המתעלל הזה. הוא מפחיד אותי. אני לא רוצה להיות בסביבתו. תומר בהלם. אני מנסה לשמור על שפיות דעתי. הייתכן שבשעה האחרונה עברתי התעללות מילולית ברוטלית? כן. זה נורא. חייבים לעוף אחרת נאחר את הרכבת. אמא של תומר מסיעה אותנו, כוס אמק שלילת הרישיון הזו, תומר מקדימה ואני יושבת עם עידן מאחורה והוא לא מפסיק. עכשיו הוא רוצה הסברים ללמה אני מרגישה עכשיו כמו שאני מרגישה. הוא מבהיר לי שהוא מסרב להרגיש רע על מה שהיה. לא מעניין אותי איך תרגיש "אחרי מה שהיה" זה הרי לא ישנה לי. אני רק רוצה שתבין שיש דברים שאני לא מוכנה לקבל ממך, ויש דברים שאתה לא יכול להגיד לי ושאני לא איזה שק חבטות שלך.. פסיכי! תהא דעתך אשר תהא, שמור אותה לעצמך ולשיחות האנליזה שלך עם תומר. תרגיש מה שתרגיש. רק על תתקרב אליי יותר You insensitive sycho prick! ותומר. תומר בשתיקתו עומד. |