0
פעם, עד לפני שלושה ימים, חשבתי שגיל עשרים ושתיים הוא הגיל הכי טוב ושאם הבוס הגדול היה שואל אותי "לאיזה גיל את רוצה לחזור?" הייתי אומרת לו "עשרים ושתיים. ברור!" אבל שלוש שנים אחרי ועם אמונה שלוקה בחסר אני יכולה לומר שגם להיות בת עשרים וחמש זה לא כל כך נורא.
הכל תלוי בפאב שיוצאים אליו. אם הדורמן (שומר-שוער-סלקטור-בעל הבית) מבקש תעודת זהות ומביט בפליאה על רישיון הנהיגה (מי הולך עם תעודת זהות?! זה לא נכנס לארנק בכלל) אז הגעתי לפאב הנכון. למרות שכשחושבים על זה יכול להיות שהוא פשוט הזדעזע מתמונת הפרצוף המאורך וההמום שמופיעה לי ברישיון הנהיגה. מה לעשות... לא כולם פוטוגנים. או שכולם פוטוגנים חוץ ממני. או שזה סתם תירוץ של מכוערים ואני בעצם מכוערת ואין מה לעשות. בכל אופן דורמן חביב חשב שאנחנו בנות שש עשרה ולא נעלבנו. שמחנו. וקצת נעלבנו. אני צריכה לחשוב על זה. ואחרי שעניין הגיל טופל, מוצה, נסגר ונחתם עשינו את הכניסה הגדולה... וחוץ מהברמן, הדי.ג'י ושני בנים שצריכים דחוף... לא היה שם אף אחד שיצפה בכניסה הגדולה. אבל אני וחברותיי אופטימיות מלידה (ואחרי שלושה פאבים שנכנסו ומיד יצאנו מהם) התיישבנו על הבר וחיכינו לפעלולים. הבטיחו לי שהברמן יעשה פעלולים. אבל הוא לא עשה, אז פשוט שתינו, ושתיתי. ועכשיו אני חווה רגעי חמרמורת לא נעימים. לא שותה יותר. עד הפעם הבאה...
|