מעיין נחתה!

מעיין פה, מעיין בארץ, מעיין לידי! איזה כייף לי!

קישקשנו קצת, טלפונים מעדכנים. קבענו להיפגש ב - 17:00 ככה ומשם כבר ללכת יחד למסיבת הרווקות.

הגעתי לדירה של אורן בערך ב- 19:00 כולי מיוזעת, אחרי שיחה מצחיקה עם הנהג של 174 לת"א [ זה מדהים איך לא משנה כמה אני גדלה, עוברת חוויות, צוברת רזומה, מגדלת קמטים ועדיין איכשהו תמיד מגיעה לתחנה של 174...]

ראיתי את אורן ה"אופק"יסט, זה היה מצחיק כי שניינו כבר הכרנו אחד את השני די טוב עוד לפני וכך, כשפרונטלית נפגשנו, זה היה טבעי וישר התחבקנו והחלפנו נשיקות דודות. 

איזה כייף שאני אוהבת את אורן, בהתחלה לא האמנתי שבאמת יש מישהו ראוי מספיק למעייני שלי. הללויה!

גיזמו היה מקסים וישר קפץ עליי וליקק לי את הקרסול. שנייה אחריי כבר הסכמתי לעבור עליהם ולעשות בייבי סיטר עליו כשהם ילכו להזדיין בראש פינה, אפילו אני לרגע זרמתי עם ה"טוב לי בקבע" החצי ציני חצי מתוק של מעייני.

ניסינו למצוא שיר הולם לשנייה של אחרי החופה, שוב התחוור לי שאני לא ממש טובה בדברים האלה...נראה לי שאורן הולך לשיר למעיין שם משהו...

מהר לשטוף פנים, להחליף נעליים, לנסות לסדר את השיער ואיכשהו להאמין לעצמי שהוא נראה טוב ומתישהוא, באורח נס, גם יהיה חלק והופ, אנחנו עוצרות מונית לבן יהודה לאסוף את עלמה. עלמה פלג.

הי, נעים מאוד

נעים

עלמה לבושה ב- H&M

חזרה לפני כמה ימים משבועיים אלוהיים בפורטוגל עם בעלה אלקלעי.

אישה נאה, עיניים כחולות, שיער שטני חלק, שאריות תספורת מעוצבות, חיוך מקסים ואחלה גישה.

My kind of girl

הגענו ל"נורמה ג'ין" קצת לפני 20:00, היינו הראשונות וכך, אחרי שהתלהבנו  מהתפריט שבחרה לנו עלמה ומהכריכה המרשימה שהכינה לתפריט - "המשתה הגדול של מעיין" שלפתי לי סיגריה ושנייה לפני שהצלחתי להדליק אותה הגיעה המלצרית הג'ינג'ית, מ"כית לשעבר אני שמה 100 שקל - "אה, סליחה - אסור לעשן אלא על הבר או בחוץ". בחוץ? נראה אותך יוצאת החוצה עם 100% לחות בנעלי סירה וחוץ מזה - תמיד היינו בנות ברים. התיישבנו על הבר. הדלקתי סיגריה.

הברמן החמוד בא אליינו, שאל -  מי זו המתחתנת? וכך הוגשנו לנו טעימות של כל הבירות הכי מגניבות שיש, ערק תמרים ו- 3 סוגי שוטים של וויסקי. אין ספק שלא בכדי מחזיק ה"נורמה" בטייטל של הבר עם המגוון הרחב והאיכותי ביותר של בירות וויסקי בכל ארצנו הקטנטונת.

אז התחילו להגיע החברים. מיה הפלצנית-לוק קיבוצינית/טום בוי, דן ההומו המתחסד, אילאיל השחורה הענוגה, שימרית ההריונית, חגית גיסתה היפה-שקטה של מעיין ושאר כאלה...

אכלנו טוב, שתינו נהדר שיחקנו קצת משחקים מצחיקים שהכינה לנו עלמה המלכה - באחד מהם הייתה מעיין צריכה לזהות מאסופת תמונות של איברים את איבריו של בעלה לעתיד שיחיה. היא קלעה באופן מכובד. למעיין תמיד היתה אבחנה לפרטים. ואז ניסיתי לדמיין אם הייתי מצליחה לזהות את האיברים של תומר ונראה לי שהייתי מצליחה ברוב המקרים, לא הצלחתי לראות בעיניי רוחי את המרפק שלו. שמתי לעצמי מנטל נוט לבדוק את זה כשנפגש..

במשחק השני, כל אחד הביא חפץ שאמור להזכיר למעיין חוויה משותפת שלהם, הכנסנו את כל החפצים למן כלי ומעיין שלפה פריט פריט וקישרה כמעט ב-100%.

חיפשתי חפץ מעניין אבל כל החפצים שיכולים להזכיר משהו כזה ארוזים אצלי וכך יצא שהחפץ שאני הבאתי היה כרטיס ביקור של מסעדת הטפס שמעיין ואני אכלנו והשתכרנו בה ביום שבו חיפשנו וקנינו את שמלת הכלולות של מעיין - ויוה לה סנגריה!

היא זיהתה בשנייה, אמנם נעה זיהתה את כולם בשניה ועדיין, הייתי שמחה יותר אם הייתה מזהה, נגיד עוד... 3 שניות! לפעמים הייתי רוצה להיות יצירתית ומתוחכמת יותר. 

ראיתי את מיה ואיילון מתלחששים קלות ואז מיה זרקה לי - "לירון, יש לך חבר?" עניתי שכן. שמתי לב שכשהיא שאלה אותי, נהיה סוג של חצי שקט על השולחן ויכולתי לומר בלי בעיה מי מהבנות שמסתכלות עליי הן רווקות מעל גיל 30. אלוהים אני מקווה שלא אגיע לגיל הזה שבו מסגלים את מבע הרווקה-בת-30, איזו תחושת בטן אומרת לי שלא כדאי לי לסגל דעה מרוחקת-מרחמת-קצת מתנשאת עליהן כי הבטחון שהיה לי עד ממש לא מזמן ש"לי זה לא יקרה" אט אט מתבקע לו, והחריצים בחומת המגן הזו נפערים לחורי פחד.

אבל לא, מעיין מחזירה אותי לרוגע שלי. מעטים האנשים שיכולים לקרוא אותי כמו שמעייני קוראת אותי. האמת היא שהאדם שיכול לקרוא אותי כמו ספר פתוח, היחיד שיכול להצביע על השנייה, הסיבה, המחשבה שעוברת בראשי המפוחד כל רגע הוא תומר. זה נורא.

מעניין אם הוא רואה את תחושת הלבד שלי בזוגיות הזו שלנו, את חוסר הבטחון והאמון שלי בה, את ההשפעה של המעשים שלו והחותם הזה שנצרב לי על הלב. כל פעם קצת.

בכל אופן, הנה מעייני, חוזרת לשולחן וקוראת לי - "איפה אחותי הקטנה?" ולרגע קצרצר אחותה הקטנה מרימה ראשה אבל היא מתכוונת אליי, והיא באה אליי ומחבקת אותי. ואיזה כייף לי. איזה תיקון זה לשתיינו. אני - עם האחות הגדולה שלי שאף פעם לא הייתה אחות, בטח שלא אחות גדולה, והיא עם אחותה, שהיא מקסימה אבל רואים סוג של מתח-ריחוק ביניהן. אבל פעם לא שאלתי על טיב היחסים ביניהן. יש דברים שלא צריך לשאול. רואים אותם לבד.

לא הרבה אחרי שליפת ביריות, חוטינים ושאר הלבשה תחתונה משקיות נוצצות קמנו איכשהו ויצאנו מהפאב בקולות תרועות וחיות שונות.

איילון הוריד אותי בגורדון ותוך 2 דק' אני במאפ"ו 20, הדירה של מור - המפלט הלא ממוזג שלי.

אלון פותח לי את הדלת בחיוך אמיתי-קיבוצניקי. שנייה בחדר שלו וקיבלתי איזון לחיים. אלון, רז ואני צופים בהיאבקות ב"אגו טוטאל". לרז קופצת הרגל והוא צועק לפרקים - "איפה המרפקיות", "אל תיתן לו!", "תתחמק נו! הוא ינעל לך את היד" ואלון נותן הסברים רציונליים למהלכים המאוד איטיים שם במשחק. "הוא בונה אסטרטגיה אחי, הוא בונה אסטרטגיה"

אני מחייכת לעצמי על החיים ההזויים שלי. נוח לפנות לאפלטון ולהצדיק תקווה להגיע לאיזון דרך מעבר בין הקיצונים. עד מתי מעבר בין קיצון לקיצון? אני רוצה איזון.