לכל חברי וידידי,

אני חוזר עם סיפור קצר- רשמי סיור שעשיתי באחד מימי ראש השנה בצפת העתיקה. 

"סליחה, אדוני, אולי אתה יודע היכן מדרגות עולי הגרדום?" שאלתי אדם שחבש כיפה שחורה לראשו ולבש מעיל שחור קצר.

"זה שם... אולי מאתיים מטרים מפה," התהלך לאטו לעבר המקום שאליו הצביע, ונעלם מאחורי עיקול הכביש.

רעייתי נשרכה לאטה, מביטה בהר מירון שנשקף מולנו, ממש בגובה העיניים. מדי פעם הרימה גם את מצלמת הפּוֹקֶט שלה לגובה העיניים, לכדה את הנוף במסך בן שלושת האינטשים ולחצה על כפתור הצילום. כעבור כמה דקות הגענו לתצפית שמעל בית הקברות העתיק של צפת ופגשנו בו שוב. הוא עמד על מקומו ובתנועת יד רמז לנו לגשת אליו.

"הנה זה פה," הצביע על מעלה מדרגות ארוך, והמשיך את דרכו במורד השביל שהתפתל על צלע ההר החשוף.

באותו בוקר ביקשה רעייתי לבלות את היום השני של ראש השנה בסמטאות העיר העתיקה של צפת. מוצאי החג נפל על ערב שבת, ולפני שיצאנו לדרך, סעדנו את לבנו בארוחת צהריים דשנה.

גרם המדרגות הראשון הסתיים ברחבה גדולה שממנה נשקף המסגד העתיק. טיפסנו לשם במהירות ומצאנו את עצמנו בתוך חבורה של שלושה אנשים מבוגרים ובחור צעיר שניהלו ביניהם שיחה מלוּוה בתנועות ידיים מהוססות.

"...הכול סגור," אמר הצעיר, "מסעדות, קיוסקים, גלריות, הכול! אפילו תחנת הדלק סגורה... מאיפה אתם?

"הוא מארגנטינה," אמרה האישה שבחבורה והסתכלה לכיוון שממנו הגענו.

"אתה מארגנטינה?" שאל אותי הצעיר והושיט לי את ידו.

"הוא!" אמרה האישה והורתה באצבעה על אחד משני הגברים שעמדו ביני לבינה.

הצעיר שהיה גבוה רק במעט מרעייתי חשף שני טורים של שיניים קטנות ועכורות, הסיט ממני את ידו ולחץ את ידו המהוססת של הארגנטיני.

"יוּ סְפּיק אינגליש?" שאל במבטא ניו-יורקי מובהק, "אַיי וַאז דוֹס, יוּ נוֹ... חסידי, שְטְרֵיימל, פֶּעיֵיס, קוּגֶל, קְרֶפָּלַך." 

הארגנטיני מלמל משהו ושלח מבטים תמהים לעבר שני חבריו.

"פעם הייתי אחד מהם," המשיך הצעיר בעברית רהוטה והצביע על אדם בחליפה שחורה שחלף על פנינו. עיניו התרוצצו מצד לצד וניסו ללכוד את מבטם של העוברים ושבים. "אני אחרי ניתוח... הֶרניה," השפיל את מבטו והצביע על מפשעתו.

השלושה החלו להתרחק מאיתנו, והצעיר הסיט אלי את מבטו והמשיך בשטף דבריו. "גרתי בברוקלין. הייתי דוס, אבל לפני שנתיים חזרתי בשאלה. עכשיו אני חילוני מוחלט. בלי ספקות. במשפחה כבר לא מכירים אותי, אפילו לחתונות לא מזמינים אותי. הלכתי ל'תהילה'... אני אחרי ניתוח. אומרים לי שקודם אני צריך להיות בעל דירה ולמצוא עבודה מסודרת. מצחיק! ביקשתי עזרה מהסוכנות. לא דירה של חמש מאות שקל כמו שפעם הציעו לי. אני צריך לגור בתל אביב... טוב, אולי רמת גן. דירת שותפים, יוּ נוֹ, אבל אם אני לא מוצא פה עבודה אני חוזר לחיות בתוך הגויים."

"ניסית לקבל עזרה בבית השאנטי?" שאלה רעייתי.

"הם עוזרים רק לצעירים. שמונה-עשרה, עשרים... מקסימום עשרים ושתיים. אני כבר עשרים וארבע."

"יש לך מקצוע?" שאלתי.

"אני אחרי ניתוח, יוּ נו. פעם למדתי מחשבים, אבל אין בזה פרנסה. רציתי אבטחה, אבל קודם צריך  צבא..."

"אז ממה אתה חי?" שאלתי בהיסוס.

"למות לא נותנים פה," אמר, בשביל זה יש להם קופה לעניים... מאיפה אתם?"

"עמק יזרעאל," אמרתי.

"מאוד יפה שם," אמר, "אפשר לקבל את הטלפון שלכם?"

"אנחנו גרים בכפר," אמרה רעייתי ואחזה בידי בחוזקה, "זה לא מה שאתה מחפש."

"לא, זה לא מתאים לי כפר... תודה, אתם משפחה נפלאה," הושיט את ידו ואני הספקתי ללחוץ אותה לפני שרעייתי גררה אותי משם.

"אני מקווה שהוא לא רודף אחרינו," אמרה והציצה לאחור, אבל הצעיר כבר היה שקוע בשיחה ערה עם שתי נשים שנקלעו למקום.

צירוף האותיות נ נח ליווה אותנו והציץ אלינו כמעט מכל קיר, וחתולי רחוב רבצו בסמטאות האפלות ונעצו בנו עיניים מנומנמות. מכל עבר בירכו אותנו אנשים בשנה טובה וחג שמח.

ליד בית הכנסת אבואב פגשנו בשני נערים שחבשו כיפות בד שחורות ולבשו בגדים שחורים.

"שמעתם שופר?" שאל אותי אחד מהם והצביע על השופר שהחזיק בידו.

"שמענו אתמול," אמרה רעייתי.

"והיום שמעתם?"

"היום לא."

רוצים לשמוע?"

"נשמח לשמוע," אמרתי והוצאתי כיפה שחורה מכיסי.

"רוצה לברך?" שאל והושיט לי פיסת נייר מעוכה שהוציא מכיסו.

הנחתי את הכיפה על ראשי וקראתי בקול ובהטעמה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר."

הוא הכניס את השופר לפיו, קירב את אצבעו אל פיית השופר, מילא את חזהו באוויר והשמיע תקיעה, שברים, תרועה ושוב תקיעה.

"תודה רבה," אמרתי.

"שנה טובה," אמרו השניים והמשיכו בדרכם.

רעייתי התקרבה בשקט לחתול מנומנם וכיוונה אליו את מצלמתה. שתי נערות בשמלות ארוכות וילד עם כיפה לבנה על ראשו ניגשו אלי בצעדים מהוססים.

"אתה יכול לעזור לנו?" שאלה אותי אחת הנערות והמשיכה בלי לחכות למענה, "יצא לנו השטקר של הפריג'ידר וכל האוכל יתקלקל... אתה יכול לתקוע אותו בחשמל?"

שמחתי על האפשרות לעזור שנקלעה בדרכי, ותרתי במבטי אחרי רעייתי.

"אוי, סליחה," אמרה הנערה, "סליחה, אדוני, לא ראיתי..."

 "לא נורא, זה בסדר," אמרתי באכזבה גלויה ומיששתי את הכיפה שעדיין הייתה מונחת על ראשי.

השלושה פנו לדרכם, ומרחוק שמעתי אותם מתלחשים בינם לבין עצמם. רגע קט אחר כך הם סבו על מקומם וצעדו לקראתי בצעדים מאוששים, "אתה צריך עזרה?" שאלה אותי הנערה.

קולו הצורמני של מנוע רב עוצמה הפר את השקט החגיגי, וכמה שניות אחר כך חלף על פנינו טרקטורון שנסע בפוּל גז. נהג הטרקטורון עצר כמה עשרות מטרים מאיתנו, ירד מהרכב והסיר את הקסדה שחבש לראשו.

"ניסים!" הרים את ראשו וצעק לכיוון המרפסת שבקומה השנייה.

"אהרון?... יאללה תבוא כבר! ייאשת אותנו," ראיתי ראש מציץ מחלון הבית.

"איפה אתם!" רטן נהג הטרקטורון, "צעקתי לכם מקודם אבל אף אחד לא היה." 

שתי נערות צעדו לאטן כשבידיהן שני סירים עטופים בשקיות ניילון צהובות. הן נעצרו מול דלת ברזל ירוקה. "לורי?!" קראה הגדולה שבהן והקישה על הדלת. "לורי, תפתחי."

"מה יש לכן בסירים?" שאלתי.

"דגים וחתיכות בשר," אמרה אחת מהן שנראתה בגיל מצווה.

"אתן מביאות לה אוכל?"

"זה לחתולים שלה," אמרה השנייה, "יש לה שש חתולים."

"חמש!" אמרה חברתה, "יש לה חמש חתולים וכלב... אבל קטן כזה, כמו חתול."

כמה שניות אחר כך נפתחה הדלת ושתי זרועות חשופות נטלו מהן את הסירים.

"שנה טובה," אמרו השתיים לפני שהדלת נסגרה.

בית פרוץ הזמין אותנו פנימה. קירות האבן העתיקה שלו הצמיחו כותלית יהודה ושיכרון זהוב. שני עמודי בטון אפורים וחלקים התנשאו עד לתקרת לוחות עץ שנתמכה בכלונסאות ברזל, נכונים לשאת את משקל היציקה העתידה ליצור את גג הבית. במרכז החדר נערמו בלוקים לבנייה, ובאחת הפינות שכבו זה על גבי זה כעשרים שקי מלט שהתקשה זה מכבר. מוטות ברזל באורכים ובעוביים שונים רבצו לאורך הרצפה. ארבעה מהם הזדקרו מתוך עמוד בטון יצוק למחצה, וקיסוס מטפס שצָמח על הקיר הסמוך התפתל ונלפת סביבם.

בעטתי במברשת צבע שהייתה מונחת על רצפת הבטון, אבל זו הייתה דבוקה לרצפה ולא זזה ממקומה.

יצאנו החוצה, ומתוך החצר ממול בירכה אותנו אישה צעירה בשנה טובה. היא ישבה תחת עץ תאנה עם ארבע ילדות קטנות שלבשו לבן.

"מה בונים פה?" הצבעתי לכיוון השלד שניכר בו כי ננטש באמצע הבנייה.

"הם רוצים למכור," אמרה. "אם אתם רוצים לדבר איתם, הם גרים למטה בבית האחרון."

"יש לכם חצר יפה," אמרה רעייתי.

"בבקשה, תיכנסו! " אמרה בקול רך, "אתם רוצים לשיר איתנו?"

הודינו להן על ההזמנה, בירכנו אותן בשנה טובה והמשכנו ללכת לאטנו.

"הקיץ עבר, החום הגדול..." התנגנו באוזנינו מילות שירה וליוו את קולות צעדינו.

מרצדס ירוקה עצרה ליד אחד הבתים בסמטה, ושלושה בחורים צעירים חשופי גו יצאו מתוכה. שני הבוגרים התיישבו על ספסל אבן והציתו סיגריה, והצעיר שבהם ירק הצדה, פתח את שער הברזל הירוק ונכנס פנימה.

גבר ששיער ראשו הלבין וילד שהגיע לו עד למותניים יצאו מתוך הבית והתיישבו ליד השניים. האיש חייך חיוך סתמי והביט מקרוב בקעקוע שהוטבע על כתפו של אחד מהם.

"נו, איך יצא?" שאל בעל הקעקוע.

האיש הרחיב את חיוכו, רכן לעברו של הילד וחיבק אותו חיבוק ממושך.

"אותך אני הכי אוהב," אמר.

אישה בגיל העמידה יצאה לחצר הבית והסירה מפת ניילון לבנה מחבל כביסה בודד שנמתח בין שני עמודי ברזל. היא הכניסה את שני האטבים לפיה, קיפלה את המפה פעמיים ונכנסה חזרה פנימה. חלון הבית נפתח לכדי סדק צר וראשה של נערה צעירה הציץ מתוכו. "בואו לאכול," קראה.

"תגידי לה שאנחנו לא רעבים," גיחך בעל הקעקוע. הוא שאף מלוא פיו אוויר דרך שארית הסיגריה שנותרה בידו, והפריח טבעות עשן לחלל. "יאללה מספיק," העיף בתנועת אצבע חדה את בדל הסיגריה הבוער לכביש, "רוצה סיבוב?" שאל את הילד הקטן ונכנס למרצדס.

"בִּחְיאת, אבא," התפתל הזאטוט וניסה להשתחרר מתוך זרועות האיש, אבל הלה אחז בו בחוזקה וכמעט חנק אותו בחיבוקו.

"תעזוב אותי," צרח הילד וחיוכו הסתמי של האיש הפך לצחוק פרוע.

נערים בציציות שיחקו כדורגל בחצר גדולה שבשולי קריית האמנים. באחת הפינות של החצר התגודדו נערות בשמלות לבנות ארוכות סביב לוח דהוי של מונופול וזרקו כל אחת בתורה קוביות.

אדם חבוש כיפה אחז בידיהם של שני ילדים קטנים וחצה את המגרש לכיוון שער הכניסה הנעול. בזה אחר זה הניף את הילדים אל מעבר לשער והוריד אותם בזהירות בצד השני. אחר כך קפץ בקלילות מעל השער ונחת בסמוך להם.

"אבא, איפה הסידור?" שאלה הילדה בבהלה.

"זה פה," אמר האיש והרים את הסֵפר שקודם לכן הניח על הגדר. הבת חייכה חיוך רחב והשמיעה אנחת רווחה.

"זה פָאוּל, הוא נתן לי בעיטה," צרח אחד הילדים מהכדורגל, אחז בקרסול רגלו ודידה על רגלו השנייה.

"בכיין! לא נגעתי בו," צעק אחר.

"בעזרת השם, שרק יֵצא שבע," לחשה אחת הנערות ששיחקו מונופול וערבבה בשתי כפות ידה את הקוביות, "בעזרת השם," אמרה פעם נוספת, נשאה את מבטה לשמים והטילה את הקוביות שהתגלגלו על מדרגת הבטון ונעצרו על הספרות שלוש וחמש.

"כִּמ-עַט," אגרפה את כפות ידיה ועיוותה את פרצופה.

סמוך למגרש פגשנו שתי נשים שעמדו ובהו סביבן במבטים משתאים.

"הזוי!... הכול כאן הזוי," אמרה הצעירה.

"אבל הם מאושרים יותר מאיתנו," אמרה המבוגרת.

"...ואין כאן פשע," אמרה הצעירה אחרי כמה שניות של שתיקה.

"מאיפה אתן?" שאלתי.

"מנתניה," אמרה הצעירה.

"גם אצלנו אין פשע," אמרה המבוגרת.

"טוב, את מפולג," אמרה הצעירה.

סבנו פעם נוספת את קריית האמנים. שני שלטי מתכת ציינו את הבתים שבהם גרו, זה לצד זה, הציירים מרדכי לבנון ואפרים ליפשיץ. שלטים אחרים הציעו חדרי אירוח, מסאז' בריאותי, בית למכירה וזוגיות משופרת. "בריאות וקבלה", נרשם על אחד מהם.

כמעט על כל קיר של בית כנסת או בית מדרש נקבעה קופסת מתכת עם חריץ קטן בראשה. באחת מהן נפער פתח גדול במיוחד שאִפשר לתחוב לתוכה שטרי כסף. הקופסה נצבעה כחול, והמשפט "Help the poor" נכתב בראשה באותיות שחורות קטנות. בתחתית הקופסה האירו המילים "קופת עניים" באותיות צהובות ומעוטרות.

היום נטה לערוב ואנו צעדנו בחזרה למגרש החניה.

"שנה טובה," אמרתי לשני אנשים שצעדו מולי עם סידורי תפילה בידיהם.

"שבת שלום!" אמרו השניים במקהלה.