בסוף השבוע חגגנו יומולדת לאחד החבר'ה (ביז'ו - מזל טוב!) במקום די חדש שנקרא "ארטמיס", בנחלת בנימין - רוטשילד.

היה שמח ומגניב. לנו, וגם לשאר מאות האנשים שנדחקו כאילו אין קלאוסטרופוביה בעולם, גם כש"אפס מקום" היה מרחבים לעומת מה שהלך שם.

איזה מגניב להיות תל אביב. בייחוד בלילה.

אורך חיי המדף של מוצר לילה חדש בת"א הוא קצר ודועך באופן עקבי. אם פעם מקום שנתפס כמוצלח היה זוכה לעדנה של כמה עונות, היום פאב/מועדון שבעליו זוכים להעביר דף בלוח השנה כשהם עדיין מצליחים הוא כבר סמי-קלאסי.

הכלל המתמטי המדאיג שעליו חשבתי הוא : ככל ש-15 דקות התהילה הסטנדרטיות של מקום מתקצרות (והנורמה היום היא בערך חודש של הייפ), נדרשים בעלי המקום למקסם הכנסות בתקופה קצרה יותר. הפיתרון - דחוס כפי יכולתך.

שלמה גרוניך כתב שיר נודע על הרהוריו של בעל פאב תל אביבי:

"פזמון:

 עוד מעט, עוד קצת

 בקרוב ניסגר,

 בוא נדחוס עוד חבר'ה,

 לפני שייגמר."

(לחן : עממי)